בכל יום שישי אני לוקח את בתי לגן הילדים ויושב איתה שעה קלה. קוראים ביחד בפרשת השבוע. תקופת ספר בראשית היא חגיגה לילדים. בכל שבוע נפגשים, בסיפורים על אבות וילדים ואמהות, אהבה וקנאה, ריב והשלמה, רגשות קיפוח ופיוס. עכשיו אוחזים בפרשיות יוסף, וכל כמה שקראתי בסיפור מאות פעמים אני שרוי במתח לדעת מה יעלה בגורלו של הנער יפה התואר שנזרק פעמיים לתוך הבור. ולא רק אני, גם בתי.
והעברית המקראית, תשאלו, כיצד הילדה בת החמש מתמודדת איתה? טוב תודה. בלי שום בעיות. אין פה סודות. פשוט, כשקוראים לילד בגיל מוקדם את התנ"ך, שפת העתיקים הופכת להיות חלק משפתו. ילד בגילים האלה עדיין אינו מבדיל בין מ?שלב?י השפה - בין העברית של לשון המקרא לזו של חז"ל או ימי הביניים או תקופת ההשכלה, ובין העברית העכשווית, היומיומית. מבחינתו, מדובר באותה שפה. פעמ?ים משתמשים בה בספר ופעמים בשיר; פעמים בחוג המשפחה, פעמים בגן ופעמים בין החברים והחברות. הוא לא צריך הכנה מיוחדת לקריאת תנ"ך, פשוט משום שלא מכינים אותו, ולכן היא טבעית עבורו בדיוק כפי ששפתו ה"רגילה" טבעית לו.
כדי שלא אהיה מופשט מדי, אסביר כיצד זה קורה מבחינה מעשית: אנחנו קוראים ביחד את הפסוקים כפי הופעתם. במקום שהמילה עדיין לא מוכרת, עוצרים ומסבירים או מציעים מילה נרדפת מוכרת. לאחר מכן חוזרים שוב על המילה המקראית וממשיכים הלאה. פעם פעמיים, והמילה הופכת חלק מהמילון הפרטי שלה.
"אלה ת?ל?דו?ת יעקב" - תולדות הן מה שמולידים, הצאצאים, הילדים (מאוחר יותר, כשההסבר ייקלט, נדבר גם על המובן הכולל); "יוסף בן שבע עשרה שנה היה ר?עה א?ת אח?יו בצ?אן" - "א?ת" הוא "ע?ם", היה רועה עם אחיו. "צאן" כולל כבשים ועיזים. "והוא נער א?ת בני ב?להה ו?א?ת בני זלפ??ה נשי אביו" - "עם" בני בלהה וזלפה. "ו?י?ב?א יוסף את ד??ב??ת?ם ר?ע?ה אל אביהם" - דיבה רעה היא הלשנה, סיפר עליהם דברים לא יפים שאולי עשו. "ו?י??ב?א" זה בעצם "הביא". לא צריך להסביר את עקרון וי"ו ההיפוך. לאחר כמה פעלים כאלה זה נעשה טבעי. כמו שיר שלומדים גם בלי לדעת תווים. מבחינתה, יש כאלה שאומרים "הביא" ויש שאומרים "ו?י??ב?א", בדיוק כמו כאלה שאוהבים נקניקייה עם צ'יפס לעומת אחרים שאוהבים אורז עם שניצל. לא מסובך.
אל תחכו שבית הספר ילמד את ילדיכם תנ"ך
האמת היא שאת רוב המילים האלה בתי מכירה מפרשיות קודמות, וגם התחלנו לקרוא יחד עוד בשנה שעברה. אבל העיקרון ברור. מאלישע בן אבויה למדנו במסכת אבות "הלומד (ז"א: המלמד) ילד למה הוא דומה? - לדיו כתובה על נייר חדש"; "טבולה ראסה" בלטינית, שזה שולחן חלק. ובאמת כך: חזרנו פעם או פעמיים וזה נעשה של הילד. ולא כל דבר דעתו של הילד סובלת. הכל בהתאם לגיל. אפשר לדלג פה ושם, מתוך הנחה שבשנים הבאות נשלים את החסר.
חוץ מפרשיות השבוע אנחנו לומדים גם את הסיפורים ההיסטוריים. קראנו פרקים נבחרים בספר יהושע ושופטים והתחלנו לקרוא על הסדר בספר שמואל. עכשיו אנחנו בשמואל ב'. בחנוכה עשינו הפסקה ועברנו לקרוא בספר מקבים א'. למה להסתמך רק על השירים של החג או על הסיפורים (המצוינים) בגן, אם אפשר לקרוא את המקור?
אני יודע שיש הורים שבעצמם מתקשים בעברית התנ"כית. ועדיין זה לא מסובך. לשם התחלה, השתמשו בחומש עם פירושים עכשוויים ואפילו תרגומים. לא חייבים לקרוא הכל. אבל לקרוא בהתמדה. פרק יספיק. שבוע אחר שבוע. הניכור ייעלם, ולשון התנ"ך תיעשה טבעית עבורכם ועבור הילדים. ועוד הערה: אפשר להתחיל בכל גיל - גם מאוחר. זה לא משנה, העיקר התרגיל. הורים, אל תחכו שבית הספר ילמד את ילדיכם תנ"ך; עשו זאת בעצמכם והשיבו את התנ"ך הביתה.