ביד חזקה

בעוד חצי שנה יחגוג המתופף מאיר ישראל יום הולדת 60. את החגיגות החל כבר השבוע עם הורדת הגבס מכף ידו הימנית, זכר לאירוע העצוב שהתרחש לפני שישה שבועות, עת התרסק ישראל בבימת גני התערוכה במהלך הופעה של שלמה ארצי. הנזק: שבר בשורש כף היד. זו הפעם הראשונה שישראל שובר משהו בגופו, וניכר כי הוא עדיין מנסה להתאושש מהעניין שהגביל אותו ושיבש לחלוטין את סדר יומו הכולל מינימום שלוש שעות תיפוף, ישיבה על גג ביתו לצורך מנוחה ויציאה להופעה או הקלטות.

נכון, ישראל המשיך להתאמן, אבל רק עם יד שמאל. הוא הוסיף לעצמו פדל לרגל כדי לחזק אלמנטים מפעם, אבל בעיקר היה עסוק במחשבות. "אני רוצה לפרסם ספר. אולי אקרא לו 'אחרי הנפילה'", הוא אומר בצחוק. "העניין הוא שבספרים כאלה אתה תמיד חייב לכתוב את כל האמת ואת כל מה שיש לך להגיד, ואני עדיין לא בטוח שאני מוכן לעשות את זה". ולישראל, גם כשהוא לא מספר את כל הסיפורים כולם, יש ארסנל מרשים למדי, כפי שתגלו בהמשך.

מאחורי סט התופים שלו, לבוש תמיד בחולצה לבנה ובג'ינס, הפך עם השנים ישראל לדמות מוכרת עבור חובבי המוסיקה בארץ. אמנם ב?26 השנים האחרונות הוא צמוד בעיקר לשלמה ארצי, אולם פרצופו מוכר גם לכאלה שארצי הוא לא כוס התה שלהם. האמת היא שגם עבור ישראל, ארצי הוא בסך הכל הפאזה האחרונה בקריירה - זאת שאולי העם אוהב לזהות אותה עימו בדור האחרון. עבורו המוסיקה היתה כמובן הרבה לפני, ברוקנרול שעשה עם להקת תמוז או במועדונים ברמלה עם עוזי פוקס והסגנונות: "אני רוקר, נו. כולם יודעים שאני רוקר, מי שלוקח אותי לעבוד איתו יודע שהוא לוקח אדם שמחוברים אליו תופים והוא נושם וחי רוקנרול".

שלמה ארצי זה לא רוקנרול קלאסי.
"נכון, שלמה הוא יותר פופ, אבל התוצר השלם נשמע איך שהוא נשמע כי אני בא מהרוקנרול, וכך גם חלק גדול מהנגנים. צריך לזכור ששלמה המציא משהו אחר לגמרי, שפה משלו. לא סתם הוא הפך למה שהוא. הוא לא היה סוחף אחריו המונים אם הוא לא היה עושה את המשהו הגדול הזה".

היית איתו ברגע הפריצה, במופע "לילה לא שקט". האמנת שזה מה שיהיה?
"הוא לא האמין. היינו בדרך לצמח, כשאז צמח היה צמח, ופתאום הוא ראה אנשים עם בנדנות ושקי שינה; שלמה שאל בתמימות כזו מתוך האוטו: 'תגיד, למי כל האנשים האלה הגיעו?' עניתי לו שהם באו לראות אותו. אחר כך כשהאזור החל להתמלא הוא תפס לי ביד ואמר לי: 'בוא נלך להציץ רגע על הקהל'. כשהוא הביט עליהם, הוא לא האמין שכמות כזאת של קהל הגיעה. אמרתי לו: 'שלמה, אתה צריך לתת את האמת שלך, ואז תראה שזה יעבוד'. הייתי כבר אחרי תמוז ולכן האמנתי שהולך לקרות עם שלמה משהו גדול. הוא עלה לבמה ואכן ניצח".

ומאז ועד היום אתם יחד. אז מה יש לך להגיד על המחליפה שלך כרגע, קרן טפרברג?
"בחורה נחמדה. היא היתה פה אצלי, דיברנו. אני בטוח שהיא לא מרגישה בבית, כי תמיד כשאתה נכנס לנעליים של מישהו אתה לאו דווקא מרגיש ישר נוח שם. זו הרגשה טבעית".

הלכת לשמוע אותה בהופעה עם שלמה?
"לא. הפציעה שלי הפכה לעניין לאומי וכל אחד חייב להגיד עליה משהו גם כשהוא פוגש אותי ברחוב. אז תאר לעצמך מה יקרה בהופעה של שלמה, ששם בכלל כל מי שיגיע ידרוש ישר בשלומי".

ועדיין, לא הזמינו אותך לנגן באולפן בהקלטות של התקליט החדש של ארצי.
"נכון, וזה בסדר גמור מבחינתי. אני היום בגיל ובשלב בחיים שבו אני חושב ששיר טוב הוא כזה שיש בו קסם ושעובד בו במקום. יש לי היום פחות כוח לנסות לעשות עוד משהו מזווית שונה, לבדוק שוב אולי אפשר אחרת. אני גם חושב שזה גם אולי יעשה טוב ליחסים שלי עם שלמה. שלמה הוא כמו מאהבת שאני נפגש איתה בהופעות פעם בכמה זמן; אם היינו נפגשים יום?יום, אז ממש כמו שקורה עם מאהבות - זה היה מאבד מהקסם שלו. יש לנו הזיכרונות שלנו והשפה שלנו. מספיק שאני שומע את הנשימות של שלמה ואני יודע כבר מה הוא הולך לעשות, אף על פי שאני מאחורי התופים. לכן אולי מוטב שזה יישאר ככה".

ישראל, שנולד בתל אביב למשפחה ממוצא יווני, נמצא, כך נראה, בסיאסטה תמידית. גם אם לרגע הוא מדבר בלהט, מייד הוא ממהר להירגע - שותה את המיץ שאשתו עוזרת לו לסחוט בשל הכאבים ביד, אוכל בריא ומבלה עם ששת נכדיו בפיקניקים. כמעט קשה להאמין שהאיש בעל השיער הארוך הוא ממתופפי הרוק הגדולים בהיסטוריה שלנו: "הגעתי לתופים בגיל 13. טירטרתי במוח להורים שלי שיקנו לי מערכת לבר מצווה. אבא שלי הנגר לא הבין בזה, אז הוא לקח בחור שלמד אצלו נגרות, מיקי גבריאלוב שמו, שיעזור לו לבחור את המערכת שלי. נו, עולם קטן, אתה רואה?"

בשנות ה?60 המאוחרות התחבר ישראל לעוזי פוקס, ויחד הם החליטו להיות "כמו הביטלס באנגליה". בן של מפיק אנגלי שראה אותם הזמין אותם לאולפן בלונדון. הם עלו על אונייה בנמל חיפה, עגנו במרסיי ולקחו משם ואן מקרטע כל הדרך ללונדון, מסע שנמשך שבוע ושאותו הם שרדו בקושי. מיותר לציין שכשהגיעו השניים למפיק האנגלי, זה התפלא לראות אותם. "הילד שלו כנראה היה קצת לא בסדר. אבל הוא עדיין היה נחמד למרות שלא היה לו מושג מי אנחנו. זה היה בשנת 69' ובישראל היתה אז מלחמת התשה. הוא חשב שיבואו לו חיילים במדים, אבל באו לו רוקרים עם שיער ארוך. הוא סידר לנו מקום לישון והופענו קצת בלונדון. שם הבנתי שאני נמצא במקום האמיתי ושזה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי. כל הגדולים ניגנו אז באנגליה, ולרגע היינו חלק מהעניין הזה".

כשחזר לארץ, מאוהב עד לשד עצמותיו בבמה ובתופים, הצטרף לכמה חבר'ה צעירים - אריאל זילבר, איתן גדרון, יהודה עדר ושלום חנוך. להרכב הזה קראו תמוז, ואת חשיבותה של הלהקה הזאת (שהוציאה אלבום אחד בלבד) כמעט מיותר לציין. זה היה רוקנרול שלא נשמע כמוהו בעברית, ומעט מאוד כמוהו אחריו. תמוז הצליחה לשלב בין מסחריות לאיכות, וישראל הרגיש על גג העולם, עד שאריאל זילבר התחיל לעשות בלאגן.

"היינו פעם בהופעה בירושלים, אריאל זילבר התעקש שהוא מגיע אליה לבד. לא הבנו למה, אבל אמרנו 'או.קיי'. נגמרה ההופעה, שתיים לפנות בוקר, אנחנו נכנסים לאוטו ואריאל לא שם. עלינו על כביש תל אביב?ירושלים הישן, ופתאום בתחנת האוטובוס הבחנו בבחור מנסה לעצור טרמפ. זה היה אריאל, כמובן. אנחנו עוצרים לידו ואומרים לו: 'נו, יאללה, תעלה', והוא עם הפרצוף שלו כרגיל לא רוצה לעלות. אמרנו לו: 'אריאל, תשמע, שתיים בלילה - אין אוטובוסים, אין מוניות, עוד יהרגו אותך כאן. זה מסוכן, יאללה, תעלה', והוא לא מוכן. וככה, במשך חצי שעה באמצע הלילה, אנחנו עומדים ומשכנעים את אריאל זילבר לעלות לרכב, והוא פשוט לא מוכן. בסוף השארנו אותו שם, אין לי מושג איך הוא חזר".

כשהתאחדתם ב?2009 במופע לזכר מאיר אריאל הכל צף מחדש.
"הכל חזר. עלינו לבמה ופתאום קיבלנו 'בום' כזה מהקהל. אני הרגשתי את זה, כולם הרגישו את זה. כאילו לא איבדנו כלום. כאילו לא עבר כל כך הרבה זמן. הלהקה הזו לא איבדה מהקסם שלה".

אז יאללה, אתה מבין מה זה אומר? מה מונע מזה להתרחש?
"לא רק אני הרגשתי את מה שהרגשתי על הבמה, גם אריאל. למרות שהמחשבות שלו היום נמצאות במקום אחר והוא רחוק מאיתנו גיאוגרפית, גם הוא עדיין הרגיש את זה. אני לא חושב שאריאל הוא הסיבה שאנחנו לא מתאחדים. לדעתי הוא היה מסכים לאיחוד כזה. שלום (חנוך) הוא הסיבה שלדעתי תמוז לא מתאחדת. זה לא מתאים לו, הוא החליט שהוא לא רוצה להקה בשלב הזה של החיים שלו. מצד שני, תשמע, הביץ' בויז התאחדו לאחרונה בגיל 69, אז אנחנו צעירים ויש לנו עוד קצת זמן. אני חושב שכל דבר מגיע בעיתו, וגם הדבר הזה יגיע בסופו של דבר, זו התחושה שלי".

באולפן של ישראל, זה הנמצא בקומה התחתונה של הפנטהאוז המשפחתי, מונח סט תופים רחב ידיים. על המחשב תמונות מכל הזמנים. השיער השחור הופך בתמונות ללבן, השפם מתחילת הדרך הופך לזקן ומכנסי הפדלפון הוחלפו בג'ינס צמודים ונצחיים. עם זאת, לצידו תמיד נשארה ריקי. צמוד צמוד מאז גיל 15. יחד הם עברו את הכל. כשהוא מדבר עליה, לפתע הרוקר הקשוח נחנק. "קשה לי. נו, הנה הוצאת ממני דמעה", הוא אומר כשדמעות מציפות את לחייו הדוקרניות. "האישה הזאת היא הכל. היא שווה את העבודה הקשה. אני תמיד אומר שאם סטיבי וונדר יתקשר, אני מוכן לסחוב את התופים על הגב עד ניו יורק בשביל לנגן איתו כי זה יהיה שווה כל רגע. אבל אין ספק שאשתי היא ההפקה הגדולה של חיי, היא החברה הכי טובה שלי".

כשאני מתעניין איך זה מסתדר לרוקר כמוהו, שתמיד מוקף מעריצות ונמצא בקרחנה תמידית, הוא מסביר שזה הרוקנרול האמיתי. שהעומק ביחסים כמו העומק בכל דבר אחר נותן את המשמעות לעניין. "אבל היום כבר אין עומק", הוא מנגב את הדמעות וחוזר לדבר על מוסיקה. "היום כולם בורחים למסחרי, כולם רוצים רק לרצות את הקהל. במקום לשנות את התרבות ולהעלות אותה למעלה נותנים לקהל עוד ועוד ממה שהוא רוצה. פעם זה לא היה ככה. אני זוכר שהתחלתי לעבוד עם
אריק (איינשטיין; ע"ר) התחלתי להבין לעומק את המוסיקה הזו בעברית. עד אז ניגנו כאן מוסיקה רוסית, ובאו אריק ושלום ושינו את השפה, את הגישה. זה היה מרגש להיות חלק מזה".

הופעת עימם במופע המשותף, אולי תארגן איזה איחוד ביניהם, לפחות עד שתמוז ייצא לפועל?
"הלוואי, אבל אין סיכוי. אריק לא מופיע ולא רוצה להופיע. זה לא מעניין אותו. הוא היה כאן אצלי בבית להקליט שיר לאלבום האחרון שלי, ואני כל הזמן מנסה לזרוק לו בצחוק קטנות כאלה על הופעה משותפת. תמיד יש לו התשובה הזאת: "תסדרו לי מקום לאופנוע ואני כבר אגיע, חכו לי". וכשהוא אומר אופנוע החברים מבינים שהוא מתכוון להארלי דיווידסון. זו הבדיחה שלו והתשובה הקבועה, ולכן אני לא חושב שאי פעם זה יקרה".

ישראל חוטא גם בשירה והוציא גם שלושה אלבומים, האחרון יצא ממש לאחרונה ונקרא "יש ימים". כאמור, איינשטיין לקח בו חלק, ובחלק מהשירים ישראל ניגן בכל הכלים. ההצלחה היתה מינורית, והרדיו לא ממש פירגן. "אין לי בעיה עם זה", הוא יורה, "אני לא רוצה להיות חלק מהעידן הממוסחר של ימינו. אני רואה שכולם רודפים אחרי הפלייליסט של גלגלצ. אמרתי ליחסי הציבור שלי, 'תעשו לי טובה, אל תנסו אפילו את גלגלצ'. זה לא מכבד אותי להיות חלק מהחבורה שמושמעת שם, מהמסחריות הזו שעליה שמים את הדגש".

להזכיר לך שוב עם מי אתה מתופף? זה לא מסחרי?
"בסדר, אבל שלמה ארצי מתחילת הדרך פנה לכיוון המסחרי והוא לא עשה את זה אינסטנט. הוא לא עשה את זה בצורה לא מקצוענית. הוא אמר, זה מי שאני ועל זה אני לא הולך להתפשר. הוא לא חיפש קיצורי דרך או לספק אלבום שהקהל ירצה לשמוע. הוא פנה למסחריות מתחילת הדרך ואת זה עשה הכי טוב".

אפשר לנחש שהביקורת שלך, אם כך, היא כלפי המוסיקה המזרחית.
"לא רק, אבל בעיקר. תשמע, אני ממקום אחר, קשה לי עם הדברים שיש היום ברדיו. הם רוצים שיר חופה, שיר חתן, שיר כלה, שיר לשעה הזאת ושיר לעוד שעה. זה חילול הקודש. מוסיקה היא דבר קדוש, כשאני עולה לבמה אני עולה להתפלל, ככה אני מסתכל על זה והחבר'ה האלה מדרדרים אותנו ברמה. אנחנו לא חיים עדיין בחברה עם תרבות עתיקה ומבוססת. אנשים לא יודעים מי זאת שושנה דמארי. טוב שאת אריק איינשטיין בינתיים אנשים עוד מכירים וזוכרים".

אז כאמור, שיחה עם ישראל זו חתיכת נוסטלגיה. לפתע הוא נזכר בעוד סיפור, צוחק לעצמו ואז מוסיף כי הוא חייב לספר גם את הקוריוז הזה: "כשהביאו את האירוויזיון לארץ, הייתי המתופף ב'הללויה'. היתה כאן היסטריה במדינה. כל אירופה צפתה בתחרות שנערכה בירושלים וראו בזה עניין של חשיבות לאומית. הגיוס שלי כל הזמן נדחה ונדחה, פעם כי הייתי בלונדון ופעם כי הבת שלי היתה צריכה לעבור הרבה ניתוחים. מפה לשם, תאריך הגיוס החדש שלי נפל בדיוק על האירוויזיון.

סיפרתי את זה לאלכס גלעדי, שהיה מפיק האירוע, והוא תפס את הראש ואז אמר: 'טוב, אני אראה מה אני יכול לעשות'. "כעבור כמה ימים גלעדי בא אלי ואמר שהוא שוחח עם ראש אכ"א ושזה סודר. שאלתי אותו איך זה הסתדר, ואז הוא הסתכל עלי ואמר: 'שאלתי אותו מה יותר חשוב לו, לראות ישראלים שמחים או לראות ישראלים אבלים. הוא ענה כמובן ישראלים שמחים. ואז אמרתי לו שאם הוא רוצה שהעם ישמח, חשוב שהמתופף מאיר ישראל ישתתף באירוויזיון'. וככה השתתפתי באירוויזיון. עכשיו, חכה, זה לא נגמר. לפני שלוש שנים אני פוגש את קובי אושרת, שהשיר היה שלו, והוא אומר לי, 'שכחתי לספר לך שהמעבד ההולנדי אמר שעשית עבודה מופלאה בשיר של האירוויזיון'. אמרתי לו: 'קובי, עכשיו נזכרת להגיד לי? זה קרה ב?1979!' והוא ענה: 'תשמע, שכחתי'".

וכך הזיכרונות ממשיכים לזרום. לדני ליטני הוא קורא "הרוקר האמיתי", הוא לא יכול לשכוח את העבודה על "יחס חם" עם יהודית רביץ, וגם מההופעות עם חוה אלברשטיין יש לו זיכרונות חיוביים. "ירוסלב יעקובוביץ' מזכיר לי איך עצרנו פעם את האוטו בכביש הסרגל, היתה מוסיקה ברדיו וחוה ואני ירדנו ורקדנו לאור הפנסים. זה זיכרון שכולנו זוכרים". ואסור לשכוח גם שהוא סירב להצטרף ללהקת כוורת. כמעט איפה שתשימו אצבע ברוקנרול הישראלי, תמצאו שם את מאיר ישראל. "אני עוד ממשיך, אני לא הולך לשום מקום. אני רק צריך עכשיו להתחיל להתרגל לפיזיותרפיה הזאת, להתגבר על הכאבים ולחזור לתופף ולנהוג - שאלה שני הדברים שאני הכי אוהב בעולם - ופתאום הבנתי עד כמה אני מתגעגע אליהם".