כולה כאפה לערבי, למה לעשות עניין?

(צילום: יהושע בריינר)

אם אחד מהמקורות שלי היה מתקשר אליי ומספר לי על הסיפור שקרה לי בשבת האחרונה, הייתי בטח אומר לו שזה סיפור פשוט לא מעניין, שאין לו הוכחות ושחבל לבזבז על זה את הזמן. מעצר של פלסטיני, שוהה בלתי חוקי בטיילת חוף הים באשקלון. סיפור שבמקרה הטוב מסתיים בתגובה לקונית וחזרה לסדר היום. אין כאן אייטם.

וכך היה: בצהרי שבת החלטתי שהשמש מספיק חמה כדי לצאת ולקרוא עיתונים בטיילת הסמוכה לביתי. בדרך הבחנתי בקצין משטרה בדרגת רב-פקד עוצר שני פלסטינים, שוהים בלתי-חוקיים, אחרי שמתרחצת בחוף התלוננה כי מישהו אנס אותה. אירוע קשה וחמור לכשעצמו. שני הפלסטינים האלה, שמאוחר יותר התברר לי שהגיעו לאשקלון מהכפר חלחול, עובדים אצל קבלן מקומי באופן לא חוקי. הם היו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון אבל הם שב"חים שנתפסו ואולי הם קשורים לאירוע. הקצין תפס אותם בצורה אגרסיבית ואלימה מאוד והורה להם לעמוד על קצות האצבעות ועם גב שפוף עם הגב אליו ועם הפנים לגדר הסמוכה, תנוחה שכל לוחם שביצע מעצרים בשטחים מכיר. הפלסטינים המפוחדים, שאחד מהם בכלל לבש סוודר של בני עקיבא, עשו מיד כדברו של הקצין. הם רעדו מפחד וענו בערבית מבולבלת. אחד כבר נמצא במצב השפוף והמשפיל (ברור שאף עצור ישראלי לא היה מרשה שישפילו אותו כך) והשני בדרך לאותו מצב. אבל אז החליט הקצין העוצר שזה לא מספיק וכשהעצור השני היה עם הגב אליו, במצב שבו הוא לא מביע כל התנגדות וכשבעוד שניה הוא יהיה באותו מצב של חוסר אונים שבו נמצא חברו, החליט השוטר פשוט לתת לו סטירה, קצת מעל העורף.

מה יש בה, באותה סטירה לעורף של עצור חסר ישע שכל כך מטרידה? הרי בסך הכל מדובר במכה קלה, "כאפה", משהו שבין חברים נחשב לפעמים למנהג של קבע, לפעמים היא אפילו יכולה להצביע על חיבה או על מערכת יחסים מיוחדת בין המכה למוכה. כולה כאפה, מה הסיפור?

הסיפור הוא סיפור של ביריונות. זו מכה שאף אחד לא היה חושב לתת אותה לו היה מדובר בעצור יהודי, ישראלי, יהא הוא מלח הארץ או סתם פרחח אחר שמדבר עברית. זו כאפה של חוסר בושה וחוסר מוסריות. זו מכה שמעידה על שנאה, על עוצמת השררה שניתנת למי שלא ראוי לה, על גסות רוח ורעות לב, על גבורה פחדנית כלפי חלשים. לא כאפה מצלצלת, סתם כאפה "שהתלבשה" ולא השאירה שום מנגינה מיוחדת. זו כאפה שניתנה רק בגלל שאפשר, כי הרי מי אוהב את הערבים האלה שנכנסים לישראל בצורה בלתי חוקית ומסתובבים בחופים שלנו. נו, אז ניתן לו כאפה.

מה הסתתר מאחורי הכאפה הזו? אולי זו הגזענות בלבו של הקצין? אולי זה שוב הכיבוש אשם? ואולי זו סתם עוד כאפה אחת מני רבות שניתנה למישהו כי מגיע לו. אז מה אם הוא לא קשור לתלונת האונס, הוא הרי שב"ח, עבריין, ערבי. אף אחד לא ישים לב ומקסימום אני אגיד שהוא התנגד למעצר. אין לו אפילו תעודת זהות עליו, הוא אלמוני שאיש לא יידע את שמו. אם הוא בלתי חוקי אז מי צריך חוק? נעשה לו משפט שדה פה ליד הים ונעניש אותו, אבל בקטנה. זה לא משנה שהוא רועד לי בידיים מפחד, עם הגב אליי, יושב שפוך ומבוהל כשהדבר האחרון שהוא חושב עליו זה לברוח. יאללה נו, נוריד לו אחת. הרי תמיד התחשק לי. מישהו מסתכל? אז מה, אף אחד לא רוצה אותם כאן. זה כולה כאפה, מה אתה עושה עניין?

והוא הרי לא יגיש תלונה. הרי הוא משקשק ממני. אני הרי עם מדים, שוטר, איש חוק. והוא? ערבי צעיר בן 20 מחלחול, עבריין קטן שחדר למדינה הזאת בניגוד לחוק. אולי הוא בכלל מחבל. אולי שוחרר בעסקת שליט והגיע לתכנן פיגוע בחוף הים של אשקלון. בעצם, אולי אני מציל פה את הרוחצים?

אין לו מושג בעברית, אין סיכוי שהוא יילך להתלונן. הרי אין לו בכלל תעודות. "זה אצל בעל הבית", הוא אומר לי בג'יבריש. נו באמת, בעל הבית. שמענו. אני אראה לו מי פה בעל הבית. עכשיו אל תזוז. תישאר פה, עכשיו אחרי שהייתם על קצות האצבעות אתם יכולים לשבת עם הפנים לים וגב שפוף. לא שפוף מספיק אה? טוב, אולי אני גם אשען עליך ועל החבר שלך שעצרתי קודם עם הברכיים שלי שמכוסות במדי משטרת ישראל. הנה, בדיוק ככה. מרגישים את הברך שלי בגב שלכם? מצוין. זו הברך של בעל הבית. תכירו.

ואז, הבחין הקצין שאני מצלם אותו והודיע שאני מעוכב לחקירה. פשוט כך. למה ביקש הקצין לעכב אותי לחקירה ולהחרים לי את הטלפון הנייד? האם זה בגלל שהוא חושב שיש לי קשר לאונס? אולי אני בכלל מבריח שב"חים? לא, רק בגלל שהוא מפחד. פתאום הוא מפחד. פתאום הכותרות עוברות לו בראש, הפחד של פניו רצות בפייסבוק עם תנועת היד הלא נכונה לעורף הלא נכון. פתאום הקידום שלו עובר לו בראש. מי צריך חקירת מח"ש על הראש? הפישר הזה חושב שהוא יכול לצלם אותי נותן למישהו כאפה ואחר כך לפרסם את זה באינטרנט? לא להאמין. אני הרי קצין משטרה והוא רק מפריע לי. " בוא איתי לתחנה, אתה מעוכב לחקירה על הפרעה לשוטר. אז מה אם עמדת רחוק ולא אמרת מילה. יודע מה, נקרא לצילומים שלך 'חומרי חקירה'". כן, זה רעיון מבריק. עכשיו הוא חייב להביא לי את הצילומים. הוא חושב שהוא ילמד אותי מה זה חוק? אני זה החוק, אני הקובע, מנכ"ל המעצר ומפכ"ל הטיילת, אני פה קובע את החוקים. בעיר הזאת, אני השריף. אני, רב פקד במשטרת אשקלון. בעל הבית, בוא איתי לתחנה ותביא לי את הסרטונים שלך.

"עוד מעט גם תגיד לי שאתה אוהב את הערבים האלה", אומר לי אחד שנמצא לידי לאורך כל האירוע ואולי גם ראה את המעצר ואת הכאפה. "אתה יודע גרוע מהם", אומר לי החבר שלו. "מי בכלל צריך אותם, צריך להרוג אותם", אומר השלישי, "ולמה אתה בכלל מצלם, בשביל לעלות את זה באינטרנט אחר כך? אתה בדיוק כמוהם, האנסים האלה". אני מובל אל תחנת המשטרה באשקלון. "שב פה איתם", אומר לי הקצין ואני בחדר אחד עם שני שוהים בלתי חוקיים שידיהם רועדות ועיניהם דומעות. אחר כך מפרידים אותנו, אולי עוד נתחיל לתאם גרסאות. שוטר אחד שומר על שלושתנו, שלא נעז לזוז.

אחרי שעה אני נכנס אל השריף, אל בעל הבית. הקצין הכי בכיר בתחנה, הכי וותיק, אף אחד לא ילמד אותו איך לנהוג בעצורים. "אתה חושב שאתה גיבור גדול? אני לא מפחד מאף אחד. אם אני רוצה אני יכול עכשיו להחרים לך את הפלאפון ואתה לא תראה אותו חצי שנה. תראה לי את התמונות או שאתה עצור ואנחנו הולכים לבית משפט", אומר לי בעל הבית ואני יודע שבראש שלי ובראש שלו עוברת אותה כאפה אלמונית שלפני שעה ניחתה על עורפו של העצור. איש לא מעז מדבר על הכאפה אבל היא חרוטה לי בראש ואני לא מצליח לשכוח אותה. הקצין מתוח מאוד, מאיים עליי שוב במעצר ומורה לי להוציא את כל מה שיש לי בכיסים. "הנה", אני אומר, "בוא תראה את התמונות". הפיל בחדר ואיש לא מדבר עליו. רק אני, השב"ח העצור והרב פקד יודעים עליה. זה הסוד שלנו.

אנחנו צופים בסרטונים. רואים שם את המעצר. רואים את הפלסטינים יושבים עם גב שפוף ליד הגדר כשהשריף גוער מעליהם. רואים את בעל הבית קורא לי ומודיע לי שאני מעוכב. רואים שם את הים התיכון. 40 שניות פחות או יותר. אבל לא רואים שם כאפה. בתמונות אין כאפה - התחלתי לצלם בדיוק רגע אחרי. אחד נתן כאפה, אחר קיבל כאפה ואני ראיתי, רק אני ראיתי ועכשיו אף אחד אחר לא יראה אותה לעולם.

"אתה משוחרר", אומר לי הקצין. "אני משוחרר?", אני שואל, "אז עכשיו בוא תיתן לי את הפרטים שלך". הקצין נבהל. "ככה אתה מתנהג אליי אחרי שאני הסכמתי לשחרר אותך בלי כלום. יודע מה, בעצם שכחתי למלא דו"ח עיכוב, בוא איתי, צריך לחקור אותך לעומק. אני יכול לעכב אותך לעוד שלוש שעות. בוא". "בעצם", אמרתי לקצין בעודי רואה את החירות מעבר לאופק, "לא צריך שום דו"ח. אני לא רוצה את הפרטים שלך. טעיתי". אחרי שעה וחצי של עיכוב יצאתי מתחנת המשטרה מלווה במי שסייע לשחרר את האזרח שהעז לצלם מעצר באמצע טיילת באשקלון. האוויר החופשי, עבורי לפחות, היה מזוהם בפגיעה בזכויות הבסיסיות ביותר שיש לכולנו: הזכות לחיים, חופש התנועה, חופש העיתונות, אבל מי צריך את השטויות האלה. יש שוטרים שיכולים לעצור את מי שבא להם לא טוב בעין וזהו. זה הרי מפריע להם במילוי תפקידם.

כשפניתי למשטרה לקבל את תגובתם לתקרית הם טענו שהפרעתי לשוטרים ושמצופה מכל אזרח להגיש למשטרה צילומים שצילם. החלק הראשון של התגובה הוא שקר גס. ההפרעה היחידה שהייתה פה הייתה אולי שנוכחות המצלמה מנעה מהקצין להמשיך במעצר אלים. איך אני הפרעתי לשוטר? בכך שעמדתי רחוק מהמעצר? אולי בכך שלא הוצאתי מילה מפי? בכך שמיד שלפתי תעודות מזהות כולל תעודת עיתונאי ורישיון נהיגה? עם ההפרעה הזאת גם הלכתי למח"ש, שיכירו גם הם את התנהגותו של הקצין.

החלק השני של התגובה שבה המשטרה אומרת שהיא מצפה שנביא לה כל חומר שצילמנו אחרת ניעצר לחקירה מעיד אולי יותר מכל על חוסר הבנה בסיסי של משטרת ישראל בזכויות אדם ובחופש עיתונות. כי הרי ככה עדיף- מעצרים בלי מצלמות, בלי עדים, בלי עיתונאים ובלי שאלות. ככה, כמו בסוריה.

אבל כן, אני טעיתי. הרי מה הסיפור פה בעצם? הרי למה בכלל הוצאתי פלאפון והתחלתי לצלם? על כאפה? נו באמת, זה כולה סטירה קלה ועוד לערבי, לשוהה בלתי חוקי, אפילו שם אין לו. יאללה יאללה, כולה כאפה, מה אני עושה מזה עניין?

"מדובר במרדף רגלי של שוטרים אחר שוהים בלתי חוקיים החשודים בביצוע אונס של צעירה בחוף הים. לשוטרים נודע כי האירוע החמור תועד במצלמה על ידי הפונה ולפי שכך ביקשו השוטרים לקבל לרשותם את החומר המצולם לצורך חקירה. לצערנו בניגוד למצופה באירועים מעין אלו שאזרחים נדרשים לסייע למשטרה, סירב הפונה למסור את הצילומים ואף הפריע לעבודת השוטרים. בשל כך עוכב ונלקח לתחנה יחד עם המעורבים. לאחר שהוברר כי אין בצילומים לסייע לחקירת המשטרה שוחרר הפונה לדרכו. יש לציין כי פעילות המהירה והנחושה של השוטרים הביאה למעצרו של האנס שנחקר הודה במעשה".

לפניות לכתב: joshjosh@walla.com