בחיק העולם הערבי

לפני כמה ימים שבתי לארץ מסדרת מפגשים בלתי-נשכחת בדוחא, בירת קטאר שבמפרץ הפרסי. יחסים רשמיים בין ישראל וקטאר אינם קיימים, ורובנו כבר הספיק לשכוח את הנציגות הקטארית בישראל ואת הנציגות הישראלית בקטאר. בשנים האחרונות הפכה קטאר לאחד המוקדים המסקרנים ביותר בעולם הערבי, המשלב בין חוקי האיסלם הנוקשים לבין זירה עסקית מודרנית ותוססת. על רקע זה נעניתי בהתרגשות, מהולה בלא מעט חששות, להזמנה להשתתף בפורום "ברית הציביליזציות" השנתי של האו"ם, שנמשך כשבוע ימים ועסק השנה בהשפעת השינויים בעולם הערבי על היחסים עם המערב ומשך אליו למעלה מ-2500 מנהיגים מרחבי העולם.

זה לא היה טבעי עבורי להגיע לבירה ערבית. לשאת עימי אשרת כניסה מיוחדת, למצוא את עצמי על הגבול עם ערב הסעודית ובמרחק נגיעה מאיראן. אפילו לא עבור מי שמאמין בכל תוקף בשלום אזורי ומסרב להתייאש מקידום פתרון שתי המדינות. בטקס הפתיחה המרשים ישבו סביבי צעירים לוחמי חירות מעיראק ומתימן, סטודנטיות שהפגינו בכיכרות בטוניס ובקהיר ודיפלומטים איראנים אשר נשמעים אחרת לחלוטין ממנהיגם הידוע לשמצה. האינסטינקט הראשוני שלי היה להימנע משיחות ארוכות, על אף הרצון העז לפרגן לסובבים אותי על אומץ ליבם. טקס הפתיחה ננעל בנאום חוצב להבות שנשא ראש ממשלת טורקיה ארדואן אשר לתשואות הקהל תקף את ישראל ודרש מממנה להתאים את עצמה לשינויים באזור.

ביום השני,יחד עם שותפי הפלסטיני מרמאללה, הובלנו דיון בנושא פתרון שתי המדינות אשר משך אליו עניין רב. בדקות הראשונות מחליפים מילים כאילו היו בועות סבון - מילות נימוס , ללא שמץ של אומץ לומר את האמת. בהמשך, כאשר מתחילים לדבר על המכשולים כדוגמת ההסתה, הטרור, ההתנחלויות, ירושלים והפליטים הופכת השיחה למעניינת. הנוכחים מבינים שהגיעה העת לדבר דוגרי.

דוגרי, הם מסבירים, אין להם בעיה עם הכרה במדינה יהודית שתתקיים ממערב לקווי 67. גם על גושי ההתנחלויות הם שמעו והאמת, הופתעתי לגלות עד כמה אנחנו נתפסים הרבה יותר חזקים ממה שאנחנו נוטים לחשוב על עצמנו. העולם הערבי מבין היום, יותר מתמיד שישראל היא המדינה החזקה והיציבה ביותר באזור. מסיבה זו, יש לרחוב הערבי וליושבי האולמות המרופדים בדוחא לפחות דבר אחד במשותף: חוסר סבלנות כלפי הפסיביות הישראלית. הם מבהירים שאם ישראל רוצה להשתלב בסדר האזורי החדש, עליה להיות מדינה יוזמת ולא נגררת. ככזאת, מוטל עליה התפקיד להיות המדינה הראשונה שמסתגלת לשינויים באזור, ברוח דבריו של ארדואן. עלינו הישראלים לקחת כעת סיכונים, כשם שנלקחו בטוניס, במצרים, בתימן ובסוריה, ולהוביל לפריצת דרך בהגעה לפתרון שתי המדינות. אחרת, כפי ששמעתי לא אחת בבירת קטאר, אנחנו מוזמנים לרכב על גלגלי ההיסטוריה של המזרח התיכון, או להיות המקל התקוע בתוכם.

בחיק העולם הערבי החדש, אני מבין סופסוף שיש לנו הרבה יותר כוח ממה שאנחנו יכולים לדמיין. אני חש שבפועל כבר מקבלים אותנו ואת מדינת ישראל כחלק בלתי נפרד מנוף הלבנט. אבל האם יקבלו אותנו כבני ברית למסחר ופיתוח פוליטי של האזור, כאומה יהודית ודמוקרטית למופת? זה נראה אומנם רחוק מאיתנו, אך בפועל, אם נפעל באומץ ונמלא את חלקנו במשוואה האזורית נוכל להפוך את החזון למציאות. האלטרנטיבה, לפיה נתקבע כעצם בגרונם של כשלוש מאות מיליוני ערבים, מסוכנת ובלתי מתקבלת על הדעת.
.
הכותב הוא מנכ"ל תנועת "קול אחד" בישראל הפועלת לקידום פתרון שתי המדינות