התקשורת (שוב) עוינת

אחרי שציטט מכתם נוסף מפרי עטם של יריב אופנהיימר וחבריו (רשימת מאחזים המיועדים להריסה, אלא מה?) ושנייה לאחר שחבט במשה זר, גיבור ישראל, גואל אדמות הארץ - התפנה אמנון אברמוביץ' להתנצל. בפנים חמוצות ונבוכות משהו ובשפתיים קפוצות, הקריא הפרשן יודע-הכל במהירות - שלא כדרכו בקודש - ואפילו ללא שנינה מיותרת, את ההודעה הבאה: "לפני שנתיים ייחסנו למרכז שלם תפקיד ביחסי הון-שלטון. ברצוננו להבהיר שמרכז שלם עוסק בהוצאה לאור, מחקר, חינוך ופועל במישור האקדמי. הוא אינו מצוי בקשרי הון עם השלטון, הוא אינו מצוי בבעלות איש ואינו מממן פעילות פוליטית. עמיתי מחקר במרכז התמנו לתפקידים ציבוריים, אך למרכז אין קשר למינוי?ם".

רק לפני כשנתיים הטיל האורקל פצצה בסדר גודל של סיפור משה קצב. בביטחון מלא אמר באולפן שישי: "מתקיים היום בישראל קשר הון-שלטון שלא היה בתולדות המדינה (...) התיק הזה יהיה הכבד בתיקים שיונח על שולחן היועץ המשפטי לממשלה". הוא כינה את "מרכז שלם" - "מכון מש?לם", ורמז לקשרים חמורים המתבצעים כביכול בין השלטון לבין מרכז המחקר הירושלמי. יפה שהתנצל, ולקח לו זמן לעשות כן, אבל אנחנו מורגלים בפרופורציה המדהימה בין כותרות משמיצות בגובה מגדלי עזריאלי לבין התנצלות בגובה של חדר באותו בניין...

כבר פירסמתי (26.10.2010) טור, שבו הופרכו השמצותיו של אברמוביץ'. זה לא היה קשה; אברמוביץ' יכול היה להימנע מטעויות אלה בקלות, לו בירר. אבל איך אפשר לוותר על פצצת תקשורת אטומית כפי שאולי ראה אותה בדמיונו?

בנימין נתניהו סירב לפרסם מאמר ב"ניו יורק טיימס". חבל לפרסם מאמר בזירה כה עוינת. כמות הרעל והארס שנטפה מעטו של תומס פרידמן כלפי נתניהו בשנתיים האחרונות יכלה להתחרות רק עם אבחנותיו המדהימות ביחס ל"אביב הערבי", שעה שעמד בכיכר תחריר וקבע בפסקנות שלמהפכה במצרים אין כל קשר לאחים המוסלמים.

לסירוב של נתניהו יש משמעות נוספת. "העיתון החשוב בעולם" היא אמירה פרובינציאלית של חסידים שוטים. פעמים רבות אפשר להתרשם מהפסיכולוגיה של נציגים שמרניים, המבקשים לגיטימציה בקרב מה שהם מדמיינים כאליטה אינטלקטואלית ליברלית. העיסקה ברורה: אנחנו נספק לך לגיטימציה והילת מכובדות, ואילו אתה תתכחש לעמדותיך הבסיסיות. הסירוב לפרסם מאמר ב"ניו יורק טיימס" הוא צעד חשוב בריקון האוויר מהבלון הליברלי הנפוח.

פרופסור שמעון שמיר, לשעבר שגריר ישראל במצרים, אמר השבוע בראיון לרזי ברקאי: "נכון לומר שהמהפכה הגדולה של כיכר תחריר היתה מקסם שווא. אלפי צעירים סימפטיים מהרבה בחינות, אבל נאיביים... והטלוויזיה ניפחה את מעשיהם במידה כזאת, שלפחות במערב חשבו שזאת מצרים. זאת לא מצרים... כפי שהבחירות מראות... אין אביב ערבי; יש אביב איסלמי. והצעירים האלה - שפשוט לא הבינו לאן מעשיהם מוליכים, כמו שגם היום הם לא מבינים לאן ההפגנות מוליכות - סללו למעשה את הדרך לשתי קבוצות אוטוריטריות: לאיסלמיסטים ולצבא, שזה בדיוק ההפך הגמור ממה שרצו להשיג... אני חושב שבעיקר הטלוויזיה הצליחה להקרין תמונה כוזבת של מה שקורה במצרים...". ועלה בדעתי שאותם דברים יכול היה לומר גם על המחאה החברתית אצלנו בקיץ האחרון.