מי שיצפה במגישת החדשות ברשת הטלוויזיה הממלכתית של צפון קוריאה מודיעה בקול שבור ובדמעות על מותו של קים ז'ונג איל, "המנהיג היקר" כפי שכונה בפי נתיניו, יתקשה לשפוט אם הדמעות אכן נובעות מהכאב הפנימי העצום שחשה המגישה, או שמא הן פריט תפאורה נוסף בהצגת התעמולה המפלצתית ביותר בתבל.
את הדמעות של המגישה, כמו גם את הסיבה הרשמית למותו הפתאומי של הרודן - בטלוויזיה הצפון-קוריאנית דיווחו שמת מהתקף לב שנגרם בעקבות "תשישות מנטלית ופיזית בשל עבודה מאומצת" לאחר "שהקדיש את כל ימיו לעמו" - אפשר בהחלט לתייג באותה קטגוריה של התנהלות של מדינה דיקטטורית. בדיוק כפי שקורה אצל ידיד אחר של הדיקטטור המנוח, שכננו מצפון בשאר אסד.
מאז ראשית ימיה של האנושות המקצוע השלטוני העתיק ביותר הוא הרודן. כלומר, אותו שליט יחיד אשר בחסות האל, או בזכות "הערצת העם", מתמקם באופן בלעדי על כס ההנהגה של עמו. כאלה היו שליטי המזרח הקדום סרגון וסנחריב. כאלה ידעה יוון העתיקה בדמותם של דרקון או פייסיסטראטוס, וגם רומא סבלה מנחת זרועם של שליטים כמו נירון וקליגולה.
התגלמות העריץ
וכך עד המאה ה-20, מאה שבה שוכלל מעמדו של העריץ עד לגרוטסקות מגוחכות כמו ספרמורט ניאזוב, שליט טורקמניסטן המנוח, ששינה את שמו של חודש ינואר לשמו שלו, ואת יתר החודשים לשמות בני משפחתו; מועמר קדאפי, שעל המניירות השלטוניות שלו אין צורך להכביר מילים; וכמובן קים ז'ונג איל, שפולחן האישיות שהנהיג במדינה הוא אולי הקיצוני ביותר שידע המין האנושי.
מדוע עמים רבים אינם מצליח להשתחרר מלפיתתם של בודדים הרודים בהם ביד רמה? לכך תשובות רבות. אולי דמות האב החזק והמגונן מספקת ביטחון ויציבות מפני החלופה האנרכית. ואולי זוהי האידיאולוגיה, כמו הקומוניזם או הפאשיזם, שהצלחתה דורשת שליטה מוחלטת במדינה. ואולי אלה הנטיות האליליות הטבועות במין האנושי. הרצון לראות התגלמות של אל כל-יכול בצורת בשר ודם. את האל הזה אפשר להעריץ והוא, בתמורה, מספק עוצמה ותקווה. אך כמו כל אליל, גם פולחנו מחייב הקרבת קורבנות, ובמיוחד קורבנות אדם.
בין כך ובין כך, על אף "אביבים" לאומיים שהעתיד ודאי ימשיך לזמן לנו, ולמרות מותם בטרם עת של רודנים כאלה ואחרים, ימשיכו הדיקטטורים להיות חלק מהנוף המדיני של העולם. ואם למישהו יש ספק, אפשר לראות כיצד הדבר הזה מתרחש לנגד עינינו, ברוסיה. מדינה שאך לפני 20 שנה השתחררה מעולה של רודנות קומוניסטית בת 70 לאחר שהחליפה אוטוקרטיה קיסרית בת מאות שנים, כבר מחפשת את הדרך חזרה אל חיקו המחניק, אך גם החמים והמגונן, של הדוב העריץ.