ה"ניו יורק טיימס" נגד ישראל?

המהומה שהתפתחה סביב מאמר שפורסם ב"ניו יורק טיימס" על ידי תום פרידמן מדגישה את העוינות הגוברת והולכת של העיתון נגד ישראל. אתמול דווח כי בתגובה לכך סירב ראש הממשלה נתניהו לפרסם שם מאמר לאחר שהוזמן לכתוב. ואכן, זו לא תהיה הגזמה לומר כי הקו המנחה במערכת העיתון בנוגע לישראל קיצוני לרעה. אף שהוא נמצא בבעלות יהודית, ה"ניו יורק טיימס" הפגין לעיתים נדירות חיבה או רגישות בנושאים יהודיים. עוד ב-1929, במהלך מאורעות תרפ"ט, עידכן כתב העיתון בארץ ישראל, ג'וזף לוי, כי הוא מחויב לאנטי ציונות.

שפע ראיות מצביעות על כך שבמהלך השואה הוסט מידע על טבח היהודים לעמודים האחרונים בכוונה. החשש נבע מההנחה שדגש על שואת היהודים עלול לחזק את טענת האנטישמים, שלפיה המלחמה נגד הנאצים היא מלחמה יהודית.

לאחר הקמת ישראל נהג העיתון באופן אובייקטיבי. החל מ-1967 התפתחה מגמה של ביקורת נוקבת נגד ישראל. לכך התרגלנו. אולם מאז בחירתו של נתניהו לראשות הממשלה פתחו עורכי העיתון בקמפיין לערעור הממשלה ולדמוניזציה שלה, כשהצד הפלסטיני פטור מביקורת. זרם מתמיד של מאמרי מערכת בלתי מאוזנים מאשים את ישראל במבוי הסתום המדיני. לגירסת העיתון, נתניהו "משתמש בכל תירוץ שהוא כדי לסכל את מאמצי השלום" ו"מסרב לביצוע כל פשרה משמעותית למען השלום".

כעיתון חשוב המתיימר לספק מגוון דעות, קשה למצוא בפועל נקודות מבט מנוגדות לאלו של מאמרי המערכת. אגב, דווקא דני דנון זכה לטור מיוחד בעיתון וניתנה לו האפשרות לבטא את השקפת עולמו - השקפה ימנית יותר משל הממשלה. המטרה היתה שקופה: להביך את הממשלה על ידי הצגתה כבעלת עמדה נוקשה מעמדתה האמיתית. בעלי הטור המרכזיים של העיתון, תום פרידמן ורוג'ר כהן (שניהם יהודים), כמו גם ניקולס קריסטוף, מובילים את ההסתערות בגינוי ישראל ובתשבחות חסרות פרופורציה של האביב הערבי.

במאמר שפורסם לאחרונה תיאר קריסטוף ארוחת ערב עם קבוצת פעילי האחים המוסלמים. קריסטוף הביע הערכה כלפיהם וציטט אותם מסבירים שהתמיכה בהם גדולה מ"אותה סיבה שהגרמנים תומכים בנוצרים הדמוקרטים, או מהסיבה שהדרומיים מעדיפים נוצרים שמרנים". עוד הסביר כי "מוסלמים שמרנים התעקשו שארגון האחים המוסלמים אינו מפלה לא מוסלמים והוא בית מושלם לנוצרים אדוקים. מדובר בפרטנר מעולה עבור המערב". קריסטוף סיכם כי "הגיוני להיות מודאגים, אך בל נפריז... פחדינו משקפים לעיתים קרובות את השדים שלנו".

כהן, לעומתו, מתרכז בגינוי "האובססיה הישראלית בדבר השד הגרעיני (האירני)". והשיא טמון במאמרו האחרון של פרידמן, שבו האשים את נתניהו כי העדיף להגן על פרעה, קרי מובארק, מלתמוך באובמה שסייע ל"דמוקרטיזציה" של מצרים. אכן, התמונות ממצרים מעידות איזו דמוקרטיה נוצרת שם. לבסוף הודיע פרידמן כי נתניהו "בדרך להפוך למובארק של תהליך השלום".

אלו רק דוגמאות המאפיינות את הגישה התמוהה של העיתון כלפי ישראל. למעשה, כמעט כל מאמר דעה שפורסם בו היה עוין. בחודש שעבר האשימו בעיתון את ישראל בהפרת זכויות הקהילה הגאה, וזאת בשעה שתל אביב נחשבת לאחת הערים הכי גיי פרנדלי בעולם. במאי פירסם נשיא הרשות עבאס מאמר שבו האשים את ישראל בכך שיזמה את המלחמה ב-48' על ידי גירוש הערבים הפלסטינים ובכך אילצה את צבאות ערב להתערב. האם איש מהעורכים לא חשב פעמיים לפני שפירסם שקר כה גס? זאת ועוד, בתחילה סירב העיתון לפרסם את נסיגתו של גולדסטון מהאשמת ישראל בפשעי מלחמה ואפרטהייד, והחרטה פורסמה רק כמה חודשים לאחר שהדבר פורסם ב"וושינגטון פוסט". זכותו של העיתון החשוב לבקר את ישראל וממשלתה, אך חובתו לשמור על הקפדה על העובדות ועל מידה של היגיון. זה לא קורה שם.