פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      וושינגטון: ביקורת מסוכנת

      בכנס השנתי של "פורום סבן", מכון מחקר בעל נטיות שמאליות בדרך כלל, שנערך לפני כמה ימים בוושינגטון, "עשו כותרות" שני נציגים בכירים של הממשל: מזכירת המדינה הילרי קלינטון ושר ההגנה ליאון פנטה. ייתכן שבדיעבד שניהם היו מעדיפים לבלוע את דבריהם, שכן התגובות שעוררו לא היו חיוביות דווקא. פנטה התמקד בשני נושאים: אירן והסכסוך הישראלי-פלסטיני. לגבי אירן, שר ההגנה יצא מכליו כדי לשכנע את ציבור שומעיו, ובעקיפין גם את ראשי המשטר בטהרן, שלא זו בלבד שהאופציה הצבאית נגד מתקני הגרעין האירניים אינה כדאית, אלא שהיא בלתי אפשרית. מכאן עבר, כאילו ברצף הגיוני, לתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, כשהוא מתרה בישראל לחזור ל"שולחן הדיונים הארור". (איש מרכזי בצוות הבית הלבן השתדל כעבור כמה ימים לשכנע אותי שכוונתו של פנטה היתה לשני הצדדים ולא רק לישראל, ושמן הסתם דבריו לא נכללו בנאום שהוכן מראש).

      לא לעיתים קרובות קורה ששני עיתוני וושינגטון, ה"וושינגטון פוסט" הליברלי וה"וושינגטון טיימס" השמרני, מתבטאים באותה נימה ובאותה מידה של חריפות לגבי הצהרה של אישיות פוליטית אמריקנית בכירה. "דבריו אינם הגיוניים או נבונים" כי כתוצאה מהם המנהיגות האירנית "תגיע למסקנה שאין לה ממה לחשוש". מאמרים בעיתון השני הדגישו את חוסר ההגינות שבקריאה לישראל להזדרז לחזור למו"מ, כשגם לדעתם של הדיפלומטים האמריקנים שעוסקים בנושא המזרח-תיכוני, האשמה לקיפאון רובצת על שכמם של הפלסטינים דווקא.

      קלינטון, מצידה, החליטה להתמקד בסכנות הנשקפות, כביכול, לדמוקרטיה הישראלית בעקבות יוזמות החקיקה השונות ותופעות כמו "הדרת הנשים". אין ספק שחלק מההערות של שרת החוץ האמריקנית צודקות. גם רוב הציבור הישראלי מתקומם נגד תופעות המטילות צל כבד על אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה. אך לא זו השאלה, אלא ממתי תפקידה של שרת חוץ זרה להתערב בעניינים כאלה? למותר לציין, שעל דבריה אלה "חטפה" קלינטון לא מעט ביקורת (בעיקר ב"וושינגטון טיימס" הימני).

      גם לפרנואידים יש אויבים

      קשה להשתחרר מהחשש שדברי קלינטון ופנטה ועיתוים עלולים להעיד על מגמה שמתגבשת והולכת בחוגים שונים בארצות הברית: להשחיר את פניה של ישראל כדי לפגוע באחד מיסודותיה האיתנים ביותר של התמיכה שלה היא זוכה באופן מסורתי בדעת הקהל ובפוליטיקה האמריקנית: הערכים המשותפים לשני העמים ולשתי המדינות.

      אצל רוב הציבור באמריקה ישראל נתפסת כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, והיא אכן כזאת. אך האם אפשר לערער את המוסכמה הזאת? גורמים מוכי סנוורים בבירת ארצות הברית עודם מתעקשים לראות באביב הערבי מהפכה דמוקרטית. ומכאן, יש מי שסבורים, יהיה אפשר לפגוע גם במרקם היחסים המיוחדים עם ישראל ולצמצם את השפעתה ואת כושר התמרון המדיני שלה. ייתכן שאין זה מקרה שממש באותם ימים התפרסמה כתבת ענק ב"פייננשל טיימס" הבריטי כביקורת על ערכיה החברתיים והפוליטיים של ישראל. ואולי כל החששות האלה מוגזמים. אך תמיד עדיף לעמוד על המשמר, וכפי שאמר פעם משה דיין המנוח: "גם לפרנואידים יש אויבים".