הגינויים הכמעט אוטומטיים את הצתת המסגד בירושלים היו ידועים מראש. הם דומים מאוד לתגובות שהיו בעקבות הצתת המסגד בטובא-זנגרייה לפני כחודשיים. פעם בכמה זמן מתרחש אירוע מעין זה, כולם מייד מגנים, הנהגת המדינה וכוחות הביטחון מבהירים שמדובר במספר מצומצם של אנשים קיצונים שיטופלו ביד קשה, ובכך - לכאורה - מסתיים הסיפור. אך אסור להתייחס אל הצתת המסגד כאירוע חד-פעמי שנעשה בחלל ריק ושאינו קשור להלך רוח רחב יותר. אולי מדובר במצית אחד אשר פעל לבדו ובניגוד גמור לחוק, למוסר, להלכה ולדת. אבל הוא פעל באווירה ציבורית אשר גורמת גם לאזרחים מן השורה שאינם פורעי חוק לחוש שהערבים הפלסטינים אזרחי ישראל אינם רצויים במדינת היהודים.
מאז כינונה של ישראל לא נעשה די כדי לקדם את הקירבה בין אזרחיה הערבים והיהודים ולהשוות את זכויותיהם. בעשרות השנים האחרונות שולם לפחות מס שפתיים ונעשה ניסיון רטורי לדבר על "העדפה מתקנת" ועל מיזוגה של האוכלוסייה הערבית בתוך מוסדותיה של המדינה היהודית. אלא שבשנים האחרונות, בעיקר מאז כינונה של הממשלה הנוכחית, המגמה התהפכה: במקום להכיר בקושי של ערבים אזרחי ישראל המגדירים עצמם כפלסטינים לחיות במדינה שזהותה יהודית, נעשים ניסיונות להרחיקם ממנה. לאחרונה משתלטת על השיח הציבורי בארץ ההנחה שהערבים אזרחי ישראל אינם רק "עול" או "בעיה", הם למעשה אויב של הרוב היהודי.
אין צורך בהסתה כשאוכלוסיה שלמה מתויגת כאויב
אזרחי ישראל היהודים רואים את שר החוץ שלהם מציע תוכנית מדינית אשר תשייך את אזרחיה הערבים למדינה פלשתינית עתידית. הם צופים בשליש מחברי הכנסת מגישים הצעת חוק שאחד מסעיפיה מבקש לשנות את הסטטוס-קוו, שלפיו הערבית היא שפה רשמית בישראל. הם עדים לכך שחברי כנסת הן מהאופוזיציה והן מהקואליציה דורשים מהאזרחים הערבים להצהיר נאמנות למדינה היהודית - מהלך שידוע מראש כי לא יהיה מקובל עליהם. הם מקבלים לספר החוקים חוק המונע מימון ציבורי למוסד שמבטא את תפיסתו של המיעוט הערבי, שלפיה יום העצמאות הוא יום של חורבן עבורם. הם רואים את ראש ממשלתם מגבה הצעת חוק שמטרתה להשתיק את מערכת הכריזה במסגדים. הם שומעים שעשרות רבנים (לא אחד או שניים) אוסרים מכירה של דירות והשכרתן לערבים. מובן, אם כן, מדוע אזרחים יהודים ישראלים רואים בערביה אויב.
הצעות החוק וההתבטאויות הציבוריות של נבחרי הציבור אינן קוראות לאלימות. לכן אי אפשר להאשים את מחוקקי החוקים ואת מצהירי ההצהרות בכך שהם גורמים למעשים אלימים כמו הצתת המסגד. אך החברה הישראלית ומנהיגיה צריכים לשאול את עצמם אם תיוגם של ערביה כאויבים אינו יכול להתפרש אצל חלקים גדלים והולכים בה כקריאה לנהוג בהם באופן שבו נוהגים באויבים.