להבדיל מהפסימיות שאופפת את הנרטיב התקשורתי שלנו, המחבב קיצוניות של "עלייה" ו-"קריסה", מבט עולמי על תנועות המחאה מגלה מציאות אחרת. תנועות המחאה האזרחיות, משמאל ומימין, צוברות תאוצה ומאוחדות במקום הנוגע למקומם של האזרחים והקשר בין השלטון לציבור.
כך מאוחדת לה תנועת "לכבוש את וול-סטריט" הדמוקרטית יחד עם תנועת "מסיבת התה" הרפובליקנית בארצות הברית, וכך במקומות אחרים רבים בעולם. סיסמת "אנחנו ה-99%" מהדהדת ומעניקה את התחושה העמוקה של ניתוק השלטון מהאינטרסים של הציבור הרחב.
אנחנו בישראל המצאנו את הדיבור הזה, בישראלית, לפני זמן רב. באופן הכי עממי שיש, זה התנקז לסיסמת ה-"כולם מושחתים" או - במקרה העדין יותר - "כולם מנותקים". הציבור הרגיש שהנבחרים אינם כאן עבור האזרח ואינם מחוברים כלל לחיים "האמיתיים". התובנה הזו באה לידי ביטוי בירידה חדה בשיעורי ההצבעה בנורמות האמון הנמדדות של הציבור הישראלי כלפי הכנסת והממשלה.
ממשלת ישראל, כך עושה רושם, משקיעה מאמצים בטיפוח התדמית הזו. קשה לחשוב על אבן בוחן דרמטית יותר מתגובת הממשלה למחאה החברתית של קיץ 2011. לאחר ניסיונות כושלים של נפנוף המחאה באמצעות מסיבות עיתונאים, מצגות והבטחות סקטוריאליות - בעיקר לסטודנטים - שלפה הממשלה את המענה הביורוקרטי האולטימטיבי: ועדה.
מפלטו של הציבור הוא הכנסת
ועדת טרכטנברג זכתה לביקורת ציבורית מצד מובילי המחאה מרגע הולדתה. למרות ניסיונות מרשימים לשיתוף הציבור ולהתחברות למחאה, יצרו חברי הוועדה דו"ח ובו פער אדיר בין "הדיבור החדיש" של צדק חברתי ובין ההמלצות בפועל. אם נראה היה בספטמבר שההמלצות יהוו רף תחתון להחלטות הממשלה, מתגלה לנו כעת שאותה הממשלה, שיצאה מגדרה על מנת להראות חיבור למאות האלפים בקיץ, מרגישה מספיק בטוחה ומנותקת בכדי למסמס את ההמלצות בחורף.
במצב הדברים האמורים, מפלטו של הציבור צריך להיות הכנסת, הנבחרת ישירות על ידינו ותפקידה לאלץ את הממשלה להתחבר לאינטרסים ציבוריים רחבים. מתחילת מושב החורף, לפני כחודש וחצי, חברי הכנסת לא מפספסים כל הזדמנות לפספס כל הזדמנות.
ארגוני השינוי החברתי, בשיתוף סיעות וחברי כנסת ומובילי המחאה, יצרו מהלך של "הרעשה חברתית" המייצר מוקד תוכן חברתי בכל שבוע ומעניק הזדמנות לחברי הכנסת לקדם, דרך חקיקה פרטית, דיוני מליאה, שאילתות ודיונים בוועדות הכנסת וסדר יום חברתי העוסק בדיור, חינוך, תעסוקה, בריאות ורווחה. זאת כחלופה, או לפחות לצד סדר היום העמוס העוסק בביטחון ובניסיון להצר את חופש הביטוי וההשפעה האזרחית על מדיניות הממשלה.
אחד השיאים של המהלך היה ההצבעה על "חוק יסוד: זכויות חברתיות", המבקש לעגן את זכויותינו לדיור בהישג יד, תעסוקה נאותה, חינוך הולם ועוד, כזכות יסוד חוקתית. למרות תמיכת יו"ר הכנסת וחברי קואליציה אחרים, החוק נדחה והוקפא לחצי שנה.
בשבוע הקרוב ייקדמו ארגוני הבריאות, בסיוע חברי הכנסת, שורה של הצעות חוק, דיונים ושאילתות בנושא. כך לדוגמה תעלה לדיון בממשלה ולהצבעה במליאה, הצעה לעדכון אוטומטי של סל הבריאות ופיקוח על מחירי חניונים בבתי החולים. בנוסף, תעלה הצעה להקמת קרן מיוחדת לרווחי הגז הטבעי, במקביל לקידום ההצעה הממשלתית, שמקודמת, למרות הבטחות עבר, בעצלתיים.
הקרן, לפי הצעת החוק, תעביר את רווחי הגז הטבעי למטרות בתחום הבריאות, החינוך והרווחה, ובכך תאמץ את ה-"מודל הנורבגי", שייצר מהפכה ברמת התשתיות האזרחיות במדינה.
כדי לייצר תמונה רחבה, נוכל לפתוח צמצם לעולם ולחודשים הבאים. אלה יקבעו האם סדר היום החברתי החדש יגובה על ידי חברי כנסת ושרי ממשלה, שילכו בשמו גם לבחירות הבאות, או שידחק באופן ציני עד להתפרצות האזרחית הבאה.
הכותב הינו פעיל חברתי בארגון שתיל