בדרכה של מפא"י

בימים אלה מכבסות המילים כבר עושות את שלהן. שם התואר "מפא"יניק" הוא כבר שנוי במחלוקת. אבי, משה ברעם ז"ל, נפטר לפני 25 שנים. השבוע ערכנו אירוע לזכרו. האירוע עמד בסימן הסוציאל-דמוקרטיה כדרך כלכלית חיונית מול אובדן המצפן של הקפיטליזם.

אבא היה איש תנועת העבודה של ממש. בהסתדרות העובדים הוא ראה ערך, והאמין בשליחותה. לימים טען שאין תפקיד שהוא גאה בו כמו התפקיד שמילא - מזכיר מועצת פועלי ירושלים בימי העלייה ההמונית. אני עדיין זוכר את שנות ה-50, את הפגנות המובטלים מול ביתנו, את הזעקות "לחם! עבודה!". אבא הזמין אלינו את נציגי המפגינים, וכיתת את רגליו לכל פרט שסבל. הוא ביקש סיוע עבור כל מפעל ירושלמי שהיה מוכן לקלוט עובדים נוספים.

כשעזב את התחום ההסתדרותי ופנה לנתיב הממלכתי, תמיד ביכר לעסוק בנושאי עבודה ואבטלה. כך הוא היה יושב ראש ועדת העבודה של הכנסת. בתפקיד זה דחף את חקיקת ביטוח דמי אבטלה. כאשר אמרו לו שמימדי האבטלה ירדו מעשרה לשמונה אחוזים, ענה "זה נכון, אבל כל מובטל הוא מובטל של מאה אחוז".

ב-1974, לאחר שיצחק רבין נבחר כמועמד לראשות הממשלה, הוא הזמין את אבא לכהן בממשלתו. אבא רצה מאוד להיות שר, אך היה לו תנאי ברור: רק שר העבודה. וכשרבין רצה, מטעמים קואליציוניים, להציע לו את תפקיד שר הבריאות, אמר אבי: "אני לא באתי להיות שר. באתי להיות שר העבודה". וכך היה.

הוא כיהן כשר עד המהפך ב-1977. האיש, שהיה מחשובי תנועת העבודה, יצא מהחיים הציבוריים באותה נימה של כבוד והשלמה כפי שנהג בעת שכיהן בשררה. הוא חי ללא מכונית, נסע בשירות הציבורי ונהג ללכת מרחקים ארוכים ברגל.

אני זוכר את שנות ה-80. אני, כבר מזכ"ל מפלגת העבודה, עובר במכוניתי ליד שוק מחנה יהודה, אבא אוחז סלים ובתוכם דברי הבית שקנתה אמא. אני מציעה לו להסיעו לביתו אשר בקריית משה, והוא עונה: "לא, אני הולך היום ברגל עם הסלים".

מפא"יניק מזן שונה היה אבי. הוא הקפיד על אוכל כשר. היתה לו קירבה נפשית לדת, כזיכרון לימי ילדותו באוקראינה. בקולו הערב הפליא בקטעי חזנות. בערבי שמחת תורה נהגנו להלך בין בתי הכנסת של שכונת מאה שערים. שם "נתפסנו" לשירה הערבה שבקעה מבית הכנסת של חסידי קרלין, שהפכו גם לידידיי במהלך השנים. אבל את עצמו הגדיר כחילוני, ציוני וסוציאליסט של ממש. הוא ראה בתנועת החירות אלטרנטיבה בלתי ראויה, אבל עת היה חבר כנסת התיידד מאוד עם מנחם בגין ועם ד"ר יוחנן בדר.

אבי היה מפא"יניק, אולם בניגוד לזרם השולט לא היה בן-גוריוניסט. הוא היה מתון ממנו בתפיסתו המדינית והביטחונית. אחרי מלחמת ששת הימים לא הזדהה עם מחנה היונים, שהייתי בין ראשיו, אבל היה קרוב אלינו מדינית ותודעתית.

היום, כשחברי כנסת מתחרים זה בזה בפופוליזם וב"נועזות", אני רואה באבא מייצג את הגישה ההפוכה: אחריות ושירות לאדם ולקהילה. אולי מה שהשתנה בתרבות הפוליטית של מדינת ישראל הוא שאנשים כמו אבי, משה ברעם ז"ל, אינם עוד בנמצא.