יישוב עלי שבשומרון יש ריכוז בלתי נסבל של בנות יפות להטריף. יפות מאוד, וגם צנועות למדי. אם הן צנועות, איך אני יודעת שהן יפות? ובכן, הפנים שלהן לא מכוסות. וגם הצוואר לא. תסלחו לי על הפירוט, גם לא הזרועות וכפות הרגליים והעורף.
הכיסוי השחור שבו מתעטפות כמה נשים בירושלים ובבית שמש מכף רגל ועד קודקוד מפחיד אותי כמו שמיכה שמישהו תולה על השמש. כולם, גם החרדים המחמירים ביותר, רואים בזה איום. זה לא נורמלי, זה לא הלכתי, זה לא אנושי. מן הצד האחר, גם נשים בנות 50 שחשוב להן שיראו את החוטיני מבצבץ - הן לא נורמליות. וגם שוחרות חופש שנלחמות על זכותן של בנותיהן בנות ה-10 להתלבש כמו יצאניות הן לא נורמליות. וצעירות חילוניות ונאורות שמצקצקות מול כת השאלים המבהילה, אבל בפורים מתחפשות לשפנפנות, גם הן לא נורמליות. משהו באיזון הטבעי השתבש, משני הצדדים.
מועדון תל-אביבי וסמטאות מאה שערים אינם כה שונים: בשניהם נראה כי גוף האישה הפך לחפץ. בתל אביב חשיפה יתר, במאה שערים כיסוי יתר. כאילו פסקו האנשים מלחיות, ואין להם מה לעשות בחיים אלא לעסוק בזה. כל מקום כדרכו וכהפרזתו. והשפיות היא לא זה ולא זה.
ליד גני הילדים ראיתי את יפעת ואבנר משוחחים. רוח השביל העבירה אלי רק קטעי שיחה. היא שאלה אם הצליח בסוף להירדם בלילה. הוא שאל אם היא רוצה את הספר שהמליץ לה עליו. יפעת ואבנר הם שכנים ואינם נשואים זה לזה. לקחתי בטרמפ את אבי, שסיפר לי שהוא ודקלה התערבו מי יצליח להוריד יותר קילוגרמים עד חנוכה. גם אבי ודקלה לא נשואים. בחנו את עצמכם: עד כמה אתם מוכנים לתת אמון בקשר השכנים הידידותי בין יפעת לאבנר ובין אבי לדקלה? מה עלה לכם בראש?
דרושה שפיות
חברה שבה זוג שכנים משוחחים בפתיחות בלי להיחשד בקשר מיני נעלמת והולכת. בקיבוצים של פעם זה עוד היה קיים.
כששמעתי את שברי השיחה, האישית למדי, בין יפעת לאבנר, עלה מעל ראשי ענן ובו טקסטים שכתב לי קולגה חילוני מהעבודה: אני לא מאמין לכם. אל תשלי את עצמך. אין דבר כזה קשר ידידותי בין נשים לגברים סתם ככה. אלא שבאותה מידה יכולתי לדמיין טקסטים מהזן הדתי: אל תרבה שיחה עם האישה - באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו, ואין אפוטרופוס לעריות. אלו ואלו מבוססים על ניסיון אנושי מצטבר ועגום.
אבל את המדינה הזאת הקימה חברה מעורבת, של נשים וגברים שבנו יישובים ולחמו יחד, ולא היתה האישה לחפץ כמו בימים האלו. פעם ידענו לבנות גדרות בגובה אדם ולא יותר מכך במקומות שבהם אורבת סכנה. היום אפשר לבחור או במרחב פרוץ נטול גדרות או בקיר ברזל שראשו בשמיים.
דרושה שפיות. ובהקשר הזה, יש לציונות הדתית מה להציע לחברה הישראלית. נוסחאות הכבוד ההדדי והיחס הפתוח לנשים, התקפים במרבית הקהילות הדתיות-לאומיות, בוגרי בני עקיבא, הם מודל אפקטיבי מול החפצת נשים חילונית או חרדית.
הסתובבו בהתנחלות ממוצעת בשבת שגרתית אחר הצהריים ותוכלו למצוא תקשורת ערנית ובריאה בין גברים לנשים, שפניהן גלויות, וזרועותיהן חשופות, והן אינן מאיימות על הגבר כמכשפות - ומצד שני, לתקשורת הזו יש גבולות וסייגים, ויש מרחק שאותו אף פעם לא עוברים. השביל שעליו עמדו אבנר ויפעת הוא כנראה שביל הזהב.