העם בישראל חייב לפרופסור דן שכטמן תודה גדולה. לא רק בגלל הגאווה בהישגו, ולא רק משום שהראה את פניה היפות של מדינת ישראל דווקא בסקנדינביה העוינת, אלא בעיקר בגלל קורת הרוח הקולקטיבית שהוא הסב לעם היושב בציון. כותרות העיתונים של סוף השבוע היו מלאות בתרחישי אימה על העתיד שצופנת לנו החזית הצפונית, המצב המידרדר בעזה ובמצרים והתקדמות הגרעין האיראני. גם עננת המאסר של הנשיא לשעבר משה קצב, והבושה הלאומית שמלווה אותה, לא היטיבו עם מצב הרוח הלאומי. והנה פתאום, תמונה אחרת. מדען ישראלי, חנוט בטוקסידו, מקבל את הפרס הנכסף ביותר בעולם להישגים מדעיים מידיו של קרל גוסטב מלך שבדיה. פרופסור שכטמן הוא העשירי במניין שזוכה בפרס, כך מגלה הרשימה שליוותה את הכתבה על אודותיו.
הראשון שבהם היה הסופר המופלא עגנון, ולאחריו הגיעו בגין, פרס ורבין המדינאים, ואז סידרה של מדענים - ארבעה כימאים ושני כלכלנים. מן המניין הזה אפשר להסיק כמה דברים. ראשית, שאמנם אנו עם הספר, אבל בספרות כנראה כוחנו קצת תש, לכן יש לעשות מאמץ ולהדביק את הפער. שנית, בענייני כסף אנו נחשבים למוצלחים במיוחד אבל כנראה יש מקום לשיפור. והמסקנה המרכזית היא שעוצמתנו מצויה בשני אפיקים: המדיני והמדעי. אך מוקדם לטפוח על השכם, משום שהזכיות האלה מכסות גם על מציאות בעייתית הרבה יותר מבחינתנו. בתחום המדיני אין צורך להרחיב את הדברים. במציאות שאליה צועד ככל הנראה המזרח התיכון, לא רק שהסיכויים לראות בקרוב פרס נובל לשלום הולכים ופוחתים, אלא צל כבד של ספק מוטל על אלו שכבר קיבלנו.
כוחה של אמונה ותעוזה
כך באשר להסכם אוסלו שהכזיב ונתון לביקורת ציבורית, וכך גם באשר למערכת היחסים בין ישראל למצרים, שהרי ידוע לכולם כי הקולות הפסימיים ביחס לעתיד הסכם השלום עם מצרים הולכים וגוברים עם התבהרות תוצאות הסיבוב הראשון של הבחירות במדינה. גם בתחום המדעי אין מקום לשאננות. זה זמן רב נשמעות ביקורות ענייניות ומדאיגות על מצבה הרע של האקדמיה הישראלית. על התקציבים הפחותים, על המשרות המצטמצמות ובעיקר על המוחות שבורחים לעתיד טוב ומבטיח יותר מעבר לים.
לכן יש בזכייה הזו כדי לעורר ולעודד אותנו בד בבד לשני דברים עיקריים. הדבר הראשון, ללמוד מתוך המקרה הפרטי של פרופ' שכטמן, אשר במשך שנים ארוכות שחה נגד הזרם והקיבעון המחשבתי ולבסוף ניצח. המקרה שלו אמור ללמד אותנו על כוחה של אמונה בצדקת הדרך. זה סיפור שיכול לחזק את התעוזה והסקרנות של כל אלו שחוששים להציג גישות חדשניות, מדעיות, מדיניות ואמנותיות מחשש שאלו לא תתקבלנה בעיני הגוורדיה הוותיקה שסובלת לעיתים מקיבעון מחשבתי.
ודבר שני, עלינו ללמוד מהמקרה הזה על הפוטנציאל הקיים במדינת ישראל חרף כל הבעיות והמצוקות שבהן אנו טרודים. פרופסור שכטמן, וכן שאר עמיתיו לזכייה בתחומים השונים, משקפים את הפוטנציאל האנושי שגלום בחברה הישראלית באותם תחומי מדע, מדינה ואמנות, תחומים שמימוש ההישגים בהם לא יצעיד רק את מדינת ישראל קדימה אלא את האזור והאנושות כולה. אך כדאי לזכור שפוטנציאל זה לא ימומש ללא עידוד של אווירה חקרנית, ביקורתית, נועזת ובעיקר סקרנית.