במבט ראשון, האפשרות שהקול היהודי בבחירות לנשיאות ינדוד מהמפלגה הדמוקרטית אל חיקה החם של היריבה הרפובליקנית נראית בלתי סבירה. ככלות הכל, הזיקה שבין יהודי ארה"ב לבין המחנה הדמוקרטי מושרשת ועמוקה, ומעוגנת בתהליכים הפוליטיים והחברתיים שהתחוללו עוד לפני כשמונה עשורים. היה זה הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט שהקים בתקופת השפל הגדול את "הקואליציה הגדולה", והקהילה היהודית היתה נדבך מרכזי במסגרתה. מאז 1932, מלבד חריג אחד, לא עלה בידיהם של הרפובליקנים לחצות את מחסום 35 אחוזי התמיכה היהודית (ניקסון ב-1972 ובוש האב ב-1988 זכו ב-35 אחוזים מן הקול היהודי). החריג היה רונלד רייגן, שהצליח לזכות בלא פחות מ-39 אחוזים מקולות היהודים ב-1980. זה קרה בעיקר על רקע העובדה שיריבו בהתמודדות, הנשיא הדמוקרטי ג'ימי קרטר, הותיר אחריו - בחלוף ארבע שנים רוויות מחלוקות עם ממשלות רבין ובגין - טינות ומשקעים בקרב הקהילה היהודית (במיוחד לנוכח עמדותיו במרחב הפלסטיני).
לנוכח תקדים זה, נשאלת השאלה אם קיים סיכוי שבחלוף 32 שנים יאבד נשיא דמוקרטי נוסף - אובמה - חלק ניכר מתשתית התמיכה שלו בקרב היהודים. לפני שלוש שנים זכה אובמה ב-78 אחוזים מקולותיהם, חרף החשדנות שקידמה את מועמדותו, ואף שיריבו הרפובליקני - מקיין - היה תומך מובהק של ישראל. לפחות בשלב הנוכחי - והמוקדם - של המאבק על קולו של הבוחר, מסתמן סחף עמוק בתמיכה היהודית בנשיא ה-44. יש אפשרות ששיאו השלילי של קרטר עשוי להישבר, כשרק 51 אחוזים בלבד מהיהודים, לפי הסקרים, מוכנים להעניק לו אשראי נוסף בבית הלבן.
שחיקת מעמדו של אובמה
הסיבות לשחיקה במעמדו של אובמה מגוונות. במרכזן ניצבת התנהלותו הלעומתית כלפי ישראל, שבאה לידי ביטוי ב"משבר הקפאת ההתנחלויות" וב"משבר קווי 1967", ושהצמיחה ביקורת נוקבת בקרב יהודי ארה"ב. התמונה שהצטיירה היתה של נשיא מנוכר, המנותק מתשתית "היחסים המיוחדים" שבין וושינגטון לבין ירושלים, שיסודותיה מעוגנים בתחושה רווחת של קירבה ערכית, תרבותית, היסטורית וחברתית עמוקה בין שתי האומות. הבית הלבן העניק לפני ימים גיבוי לדברי הווארד גוטמן, שגריר ארה"ב בבלגיה - אשר לפני מינויו היה מהתורמים הנדיבים לקמפיין של אובמה - שטען שהאנטישמיות בקרב מוסלמים באירופה נובעת מהסכסוך בין הישראלים לפלסטינים. צעד זה קיבע יותר את התמונה המדאיגה (שהשתקפה גם בביקורתה החריפה של מזכירת המדינה קלינטון על מעמד הנשים בישראל).
לא זו בלבד שהבית הלבן הפגין יחס צונן כלפי ישראל במהלך רוב תקופת אובמה. עמדותיו בסוגיות המדיניות עומדות בניגוד בולט לגישתה של המפלגה הרפובליקנית ושל מועמדיה המובילים כיום. גישתם של מיט רומני וניוט גינגריץ' כלפי ישראל רווית הבנה, אמפתיה ואהדה גורפת. תמיכה רפובליקנית מוצקה זו, המלווה בביקורת חריפה המוטחת בנשיא בגין יחסו לישראל (שמקורה, בין היתר, בעמדות התקיפות והניציות של הרפובליקנים במכלול רחב של סוגיות ביטחוניות), עשויה לחלחל גם להצבעתם של יהודי ארה"ב; בעיקר - אך לא רק - בקרב הקהילה האורתודוקסית.
גם העובדה שמעמדו הציבורי הכולל של הנשיא נמצא בשפל על רקע המשבר הכלכלי המתמשך משפיעה על יהודים שהעניקו לו את קולם ב-2008 ומאותתים כעת על נכונותם לערוק למחנה היריב. אין ספק שהממשל יעשה מאמץ עליון במהלך 11 החודשים הקרובים כדי להושיט יד מפייסת לישראל (וזאת בעיקר על רקע שיעור ההצבעה הגבוה במיוחד של יהודי ארה"ב, ועל רקע קיומם של ריכוזים יהודיים במרבית מדינות המפתח עתירות האלקטורים). השאלה הנשאלת היא אם מאמץ מרוכז זה לא יהיה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. החודשים הקרובים יסייעו להבהיר אם ינצל המועמד הרפובליקני את חלון ההזדמנות הרחב שנפתח עבורו כדי לחולל מהפך בדפוסי ההצבעה של הקול היהודי בדרכו לכיבוש הבית הלבן.