בחזרה למסמך נקדי

בשורות אלה ידובר על מסמך הלקוח מעולם אחר, אולי הזוי. שמו: מסמך נקדי. מותו בשבוע שעבר של העיתונאי נקדימון רוגל, מאושיות רשות השידור, החזיר לשיח הציבורי את זכר המסמך שחיבר, שכותרתו המלאה צנועה וממעיטה - "תדריך לעובדי החדשות והאקטואליה". תדריך, לא ציווי. חיבור זה הוא רק פן אחד בעבודתו של רוגל, המכונה "נקדי". בעיניי, כמי שהכירו כאוטוריטה יותר מאשר כידיד, רוגל היה, בראש ובראשונה, סמכות.

הוא היה רב-בנאי: בנאי של פן האתיקה העיתונאית ומתכנן מערכות שידור. הוא זה שהוציא מתחת ידיו את המסמך הקרוי על שמו. הוא היה פצצת סמכות וידע מהלכת. בעולם התקשורת של היום, אין הדבר קל ערך. מסמך נקדי נכתב בשנת 1972 והתעדכן בהמשך, והיה אמור להיות מעין מסכת הדיברות של רשות השידור, גם ברדיו וגם בטלוויזיה. תכליתו העליונה היתה אחת: למסמר את האתיקה בחיי המעשה של המקצוע, ליצור ענן של אתיקה אשר ירחף מעל העיתונות. מותו של רוגל צריך לגרום לנו, העיתונאים באשר הם, לעיין מחדש במסמך שכתב. לעיין, ולמעשה אף להשתומם. "לאן הגענו?", אפשר שנשאל את עצמנו בהשתאות בתום העיון.

כי בעצם הימים שבהם מביעים חלק מאנשי התקשורת זעם רב על הצעות חוק שעלולות, לדעת המוחים, לחנוק את חופש העיתונות, ראוי לשוב אל המסמך. ייתכן שמימוש עקרונותיו של מסמך נקדי היה מצנן את להט החקיקה בכנסת, זה הנוגע בתחום התקשורת.

אתה קורא מחדש בכמה עשרות מסעיפי ה"עשה ואל תעשה" שניסח רוגל, ואין לך אלא להסיק כי הרבה מאוד נשתנה, ולא תמיד לטובה, בלשון המעטה. אולי כי רוגל, העיתונאי עתיר הניסיון, חי לו, כנראה, באיזה עולם דמיוני, אוטופי, של עיתונאות אחרת, כה שונה. ייתכן מאוד שאם רבים מאיתנו, עיתונאים, היו מגשימים יום-יום את מקצת מסעיפיו של מסמך נקדי, הזעקות שבקעו באחרונה מכנס העיתונות באילת היו הופכות לזניחות ומשתתקות מאליהן.

רוגל, ככל שאני זוכרו, היה עיתונאי שקול מאוד. היעדר החפיפניקיות היה מסממני עבודתו העיתונאית. אבל מה הוא היה אומר כיום על המלצתו "לתת למאזינים ולצופים להגיע למסקנות מעצמם - על סמך דיווח עיתונאי - ולא להביא עובדות ומסקנות מוכנות בצידן"? ומה היה אומר על סעיף אחר במסמך, זה העוסק בכללי הראיון, "בל יבליט המראיין את אישיותו ואת דעותיו שלו בנושא"? הרי אם יצווה היום קברניט תקשורת על מנחי תוכניות האקטואליה לממש את הסעיף הנ"ל, הוא יואשם מייד ב"סתימת פיות". לא פחות.

רוגל גם סבר וניסח למראיינים כלל נוסף שנשמע דמיוני ממש: "אל תקריב את מידות הנימוס והאדיבות למען הצדק והאמת. אל תהיה אינקוויזיטור", ועוד מיני המלצות או ציוויים שחלקם הגדול נותרו על הנייר. אבל אין לכחד: היום אנו חיים בעולם תקשורת שונה ומגוון מזה שחוו נקדי ובני דורו העיתונאים. הפער בין חזון מסמך נקדי למציאות התקשורתית אדיר. אבל לפחות רוחו של מסמך נקדי צריכה לרחף בעולם תקשורתי, שאכן ממש התהפך מאז נוסחו כוונותיו הנאצלות, האתיות, של נקדימון רוגל.