לפני כחודש וחצי, כמדי כמה שנים, ביקרתי את אבי הלא ישראלי שמתגורר במינסק, בירת בלארוס. הזמן קצר והמלאכה מרובה - עליי להספיק לא מעט. פגישה מרגשת אחת מתחלפת באחרת ואז עוד אחת נקבעת. אני, נרגש ונפעם מעצם הנגיעה בעברי וילדותי, חוזר לישון בדירה אותה שכרתי. עוד רגע ואני עומד להירדם, אך החיוך מסרב לרדת מהפנים.
עיניי נעצמות אך בטרם אני שוקע בשינה עמוקה, צליל של מסרון מעיר אותי. אני מביט בשעון, השעה מאוחרת מאוד, כבר אחרי חצות, אני קורא את הטקסט: "שני גראדים נפלו באזור שלנו. היו שתי אזעקות בחצי השעה האחרונה". זאת אשתי, שנשארה בארץ עם שני ילדינו הקטנים, משתפת אותי במתרחש בבית. בחוסר אונים מוחלט אני מחליף איתה מספר מסרונים ובכל זאת נרדם.
ערב אחרון במינסק. חבר הילדות הקרוב אלי ביותר הגיע לפגוש אותי היישר ממוסקבה, בה הוא מתגורר בשנים האחרונות. הוא נהג 8 שעות ברציפות בכדי שנוכל להיפגש. לא התראנו בשש השנים האחרונות. אנחנו מבלים יחד, נוסעים ממקום למקום, נזכרים, לעתים לחלוחית קטנה מבקרת בעיני שנינו. יש לנו עוד כמה שעות עד שהוא ייסע הביתה. אחרי שהוא יעזוב אני אארוז את המזוודות.
אנחנו אוכלים במסעדה נחמדה, חברי משחק עם האייפד שלו. אני מקבל מסרון מאשתי: "שוב יורים עלינו", כך היא כותבת. אני גולש לאחד האתרים הישראלים, קורא את הידיעה הראשית: "נפילות באשדוד וגן יבנה". אני מתנצל ומבקש מחברי להחזיר אותי הביתה. איני מסוגל עוד לחשוב על שום דבר מלבד המתרחש בארץ. הוא לוקח אותי לדירה ואנחנו נפרדים בעצב רב.
למחרת בבוקר אני מתכתב עם אשתי מנמל התעופה של מינסק. היא מדווחת על אזעקות נוספות ונפילות קרובות. אנחנו מנסים להרגיע האחד את השנייה. אני עולה על מטוס וסוגר את הטלפון, אך אשתי מחליטה לפעול. היא מזמינה מונית ובורחת עם הילדים מגן יבנה לכיוון נמל התעופה בן גוריון. הם מטיילים כמה שעות באולמות הנוסעים עד אשר אני נוחת וכולנו נרגשים מקבלת הפנים המפתיעה. בדרך הביתה אני שומע ברדיו על הלווית ההרוג מנפילת הגראד באשקלון יום קודם לכן.
באוגוסט האחרון זוג נחמד מגרמניה מגיע להתארח בבית חמי וחמותי. זה הביקור הראשון שלהם בישראל. הם נהנו מאוד מהביקור בארץ, נהנו מהנופים ואפילו על מזג האוויר הם לא התלוננו, הרי הפגישה עם חבריהם הותיקים הוריה של אשתי - הייתה החשובה מכל. הביקור עבר על מי מנוחות באווירה מצוינת, עד שיום אחד נשמעה אזעקה בטרם נפילת טילים באשקלון, בה הם שהו באותה העת.
מאותו הרגע לא פגשנו אותם. הפחד שיתק והוביל אותם להשאיר מאחור חלק מהדברים ולעבור למרכז הארץ לבית מכריהם. לא הצלחנו לשכנע אותם לחזור ולבקר אצלנו שנית. כעבור מספר ימים הם חזרו מבוהלים לגרמניה.
אלה הם חיינו. לקח לי זמן להבין את זה. הנאיביות הרוסית הטיפוסית שלי הובילה אותי לחשוב בתחילה כי פרקי הירי מעזה הם דבר חולף. אבל טעיתי. ככל הנראה, טעיתי בגדול. אני לא מצליח להשתחרר מהתחושה שהדבר הנורא והענק הזה שמשפיע בקביעות מתסכלת על כחצי מיליון אזרחים, לא באמת מעניין מישהו.
זוכרים מי יורה אך גם מי מפעיל את האזעקה
זה חוזר על עצמו פעם אחר פעם רק הסיפורים משתנים פעם זה בכיר מהזרוע הזאת ופעם מזרוע אחרת, קודם זה למנוע ירי ופעם לעצור פיגוע מקומי, אך האם הממשלה קיבלה החלטה שנפילת רקטות באזורים מיושבים בישראל היא משהו שניתן לקבלו? האם ראש הממשלה היקר שלנו חושב שנוכל עוד זמן רב להמשיך ולחיות במצב הקיים? אז זהו, שלא.
לא נשלים עם בכי ילדינו הפוחדים מאזעקות, לא נשלים כי פשוט אין לנו ברירה אי אפשר לחיות כך. ואולי מנהיגינו חושבים שנמשיך לקבל את המציאות הזאת תוך כדי שיחת הרגעה מלומדת עם ילדינו, בה נסביר להם על הרוע השפל החי לו מעבר לגדר בעזה ויורה לעברנו בלילות. ועד כדי כך נרצה שהילדים יאמינו לזה, שאף נאמין בעצמנו לשקר הזה, וכך נשכח שהאחריות למצב נמצאת גם במסדרונות השלטון בירושלים.
אנחנו יודעים מי יורה עלינו, אבל אנחנו גם זוכרים היטב מי מפעיל את האזעקה. והאמינו לי, כלל לא ברור מה משניהם מפחיד יותר. כן, אדוני ראש הממשלה בהמשך לסיפור הבדיות שלך בנושא "אין פרטנר לשלום", כדאי שתדע כי כבר מזמן אין פרטנר בדרום הארץ. כדאי לך מאוד להבין ולהפנים זאת, כי אי אפשר לחיות כך.