שלשום האזנתי להרצאה נינוחה במכללת ספיר בשדרות והמשכתי ל"בית עלמי" הייחודי בקיבוץ זיקים, והשמש זרחה והשיטה פרחה והנגב המערבי העוטף על רצועת עזה נראה פסטורלי ושלו, ובן-רגע הכל התהפך. אתמול חיסל צה"ל בסיכול ממוקד מחבל בכיר שעסק בפיגוע בגבול הדרום, ומיליון ישראלים נכנסו לכוננות ספיגה וזקפו אוזניהם לשמוע את ההתרעה "צבע אדום" או את שריקת הקסאם והגראד. כרגיל זו ציפייה רעה שמגשימה את עצמה. זמן קצר לאחר שקיעת השמש כבר נורו כמה טילים, והסיום - מי ישורנו?
כאילו ירי הטילים והרקטות לעבר ישראל המתגוננת על נפשה הוא גזירה משמיים, ובליבו של כל אחד טבלה סמויה של תג מחיר: כמה טילים פלסטיניים נגד כל סיכול ממוקד, ומה התגובה על התגובה בהתאם לנפח הירי לעבר ישראל ושיעור הפגיעה בנפש. זו האנומליה המאפיינת את החיים מאשדוד עד באר שבע, בגברעם ובנחל עוז. לא אנומליה הכובשת את ליבת החיים בספר הישראלי מדי פעם אלא בכל יום ויום, גם כששולט באזור שקט מאחז עיניים.
היוזמה בידי חמאס
אין מדינה ריבונית שהיתה מניחה לממשל טרור שכן להפוך מיליון מאזרחיה לבני ערובה. אין מדינה שהיתה מסכימה למצב שהפך לעובדה, שהישראלי המצוי משלים עם ההנחה שסיכול ממוקד ילווה תמיד במטח כלשהו של ירי ארטילרי לעבר ביתו ושדותיו.
זה מצב המותיר את היוזמה בידי חמאס. שכן הסבב האלים אינו מתחיל בסיכול הממוקד של טרוריסט בכיר כמו עיסאם בטש, אלא במהלכיו המציבים ומייצבים את פעולת הטרור הבאה נגד ישראל. אלמלא היה פעיל, לא היה צה"ל מזהה אותו ומחסלו על פי הכלל ש"הבא להורגך - השכם להורגו". גם בהמשך פעולות האיבה היוזמה היא בידי ארגוני הטרור. הם קובעים כמה טילים יירו לעבר יישובים אזרחיים בישראל, ומתי יפסיקו בהתאם לעוצמת התגובה הישראלית.
כל ניתוח הוגן של המצב יחזיר את ישראל לדברי הרמטכ"ל בני גנץ, שהשנה תידרש פעילות צבאית יסודית נגד בסיס הטרור המעיק על ישראל מדרום. אין זאת אומרת שבסיבוב הנוכחי. אולי גם לא בבא אחריו. אך בסופו של דבר לא תיתכן "הודנה" שבמהלכה נצפית פעילות טרור והתקפותיו יוצאות מדי פעם לפועל, אבל ישראל נדרשת "לשמור על השקט".
מפעם לפעם הופכת הפעולה הישראלית לקשה יותר. שכן חמאס מתבצר במעמקי האדמה, ויריבי ישראל המרים מכבידים עליה בזירה הבינלאומית, והעולם הערבי מסביב סוער ועוין, וכפי שהתבטא השבוע האלוף במילואים יואב גלנט, ייכפה על צה"ל להיכנס לרצועת עזה עם בולדוזרים. גם זו מלחמת אין-ברירה.