'במקום להתקומם אל מול הביקורת המערבית על הנחשול האנטי-דמוקרטי המציף את ישראל אפשר להתייחס אליה כאל סוג של מחמאה - לא ישירה - וכאל עצה. ידידינו בעולם מודאגים בדיוק מכיוון שישראל נתפסת שם כדמוקרטיה שוקקת חיים. הישראל שידידים אלה מכירים, פשוט לא עושה דברים כאלה.
'חיילים ישראלים לא אמורים לעזוב טקסים - ועוד בעידודם של מנהיגיהם הרוחניים - כשאישה מעזה לשיר. דברים כאלה קורים רק באירן. נשים ישראליות לא אמורות להידחק למושבים האחוריים של האוטובוס. תוקפה של התופעה הזו פג אי שם בשנות החמישים, בעזרת רוזה פארקס וחרם האוטובוסים במונטגומרי, אלבמה'.
אלה היו עיקרי דבריה של מזכירת המדינה האמריקאית, הילרי קלינטון, בפגישה סגורה של פורום סבן בוושינגטון, בסוף השבוע שעבר. היא הוסיפה שישראל גם לא אמורה לחוקק חוקים המיועדים לייבש את מקורות המימון של ארגוני שלום וזכויות אדם, כי זה עוד משהו שדמוקרטיות אינן עושות. מי זאת הילרי קלינטון שתלמד אותנו? התריסו בתגובה כמה מחברי הכנסת העומדים מאחורי הצעות החוק: היא מגזימה".
אבל האמת היא שקלינטון לא אמרה דבר שישראלים, מכל מגזר ורובד בחברה, לא אמרו בדחיפות ובקולות הולכים וגוברים בשבועות האחרונים.
מזכירת המדינה האמריקאית הלכה, בעקבותיהם של פוליטיקאים ישראלים מהאופוזיציה ומהקואליציה כאחד, ובעקבותיהם של אנשי התקשורת הישראלית, של הארגונים החברתיים ושל מגוון אנשי ציבור ישראלים, שמייצגים את התסיסה הגוברת בציבור הישראלי מול התופעה הקשה שמתרחשת מול עינינו, של תסיסה שגלשה כבר אל מעבר לגבולות ישראל.
אסור לנו לשכוח שמילות התוכחה מעבר לים באות לא מאויבים - אלא מהטובים שבידידינו. באחרונה דווח כי שגריר ארצות הברית לישראל, דן שפירו, אמר למשרד ראש הממשלה שהצעת החוק, להטיל מס כבד על תרומות זרות לעמותות ישראליות, תפגע בארגונים הפועלים במימון ארצות הברית: הארגונים שמלמדים אנגלית ושמקדמים דו-קיום יהודי-ערבי, שפועלים להעצמת הנשים הבדואיות; שגריר גרמניה בישראל, אנדריאס מיכאליס, אמר לבכירים בירושלים שהצעת החוק תשחק לידיהם של גורמים באירופה שעוינים את ישראל.
האם יוזמי הצעת החוק הזאת, והצעות אחרות, שנועדו להשתיק קולות לא-פופולריים, אינם מסוגלים להבין שכל העצות הכנות האלה מובעות מתוך ידידות? האם הם יתעלמו גם מאזהרותיהם של יהודים אמריקאים, כמו אברהם פוקסמן, ראש הליגה נגד השמצה, שכתב לאחרונה שחוקים החונקים את חופש הביטוי, את עצמאות מערכת המשפט ואת זכויותיהם של המיעוטים, פוגעים בישראל מבפנים ומבחוץ, ומביאים לכך שעצם אופייה הדמוקרטי של המדינה הולך ונשחק?
תוקפים את השליח
האם אותם חברי כנסת ינפנפו גם את עצתה של רות מרקוס, בעלת טור ב"וושינגטון פוסט", שכתבה במאמר המוקדש להדרה ההולכת וגוברת של נשים מהמרחב הציבורי בישראל: משלמי המסים האמריקאים בכלל, ויהודים אמריקאים בפרט, לא יוכלו לסבול את ירושלים כ'ריאד-לייט"?
ושוב. הקולות האלה אולי מגיעים מרחוק, אבל הם נותנים הד לקולות שנשמעים ממש כאן, ולא רק מפי השמאל, אלא מלב-לבו של הממסד הישראלי. כבר בתחילת מאי השנה, אנשי הסגל המקצועי של משרד החוץ פרסמו נייר עמדה נגד גלגולו הקודם של חוק העמותות, בו נאמר שהעברתה של הצעת החוק צפויה לגרום נזק חמור לאינטרסים הבינלאומיים של ישראל. הם הוסיפו ואמרו שחוק שכזה יפגע בתדמיתה ובמהותה של ישראל כדמוקרטיה, ויגרור ביקורת חריפה כנגד ישראל מאירופה ומארצות הברית.
הפוליטיקאים שמאחורי החקיקה המצמררת לה אנו עדים באחרונה לא הקשיבו אז לאנשי המקצוע של משרד החוץ, והתעלמו מההתנגדות הגוברת לחוקים הללו מבית. עתה אותם טיעונים ממש נשמעים מפיהם של יהודים וידידיה של ישראל מחוץ לגבולותיה - והריאקציונרים ממשיכים לתקוף את השליח.
אבל השליחים נמצאים כעת בכל מקום, וכולם חוזרים ואומרים את אותו הדבר ממש. הילרי קלינטון היא לא הבעיה, וגם לא דן שפירו, אברהם פוקסמן, דן מרידור, בני בגין ודורית ביניש. הבעיה היא המתקפה על הדמוקרטיה המתנהלת בידיהם של אלה המחשיבים את עצמם כפטריוטים וכיהודים חסודים.
הכותבת היא מנכ"לית הקרן החדשה לישראל