הדו"ח האחרון של ה-OECD מלמד אותנו כמה דברים קשים, שאת חלקם אנחנו כבר יודעים. הפער בין עניים לעשירים בישראל גדל בעשורים האחרונים, כמו בעצם במרבית המדינות החברות בארגון. בנוסף אנחנו נמצאים קרוב לתחתית - כלומר בצד הקיצוני של המפה. העשירים משתכרים בממוצע פי 14 מהעניים. אנחנו במקום "טוב" ליד ארצות הברית.
אם מצרפים לכך את דו"ח העוני השנתי של המוסד לביטוח לאומי, מתקבלת תמונה קודרת על הפערים בחברה הישראלית. מן הצד האחר אפשר להגיד שיש לישראל בעיות שאין למדינות ה"נאורות", או "יפות הנפש", שנמצאות בקצה הסקאלה החיובית של פערים נמוכים.
ואולם צריך לזכור את מצבה הבעייתי של ישראל. מדינות כמו נורבגיה, שבדיה או ניו זילנד, שזוכות לציונים טובים בסקאלת השחיתות, החינוך ובכלל, הן מדינות בעלות אוכלוסיות הומוגניות. הן לא מדינות הגירה ואין בהן מיעוטים, שכלל לא עובדים וחיים על קצבאות, בהיקפים משמעותיים מאוד. הן גם נהנות ממאגרים של אוצרות טבע ולא יודעות מלחמות. עם נתונים כאלה קל להן לצמצם פערים בחברה.
שוויון במערכת החינוך
ועדיין, אסור לישראל להישאר עם התירוצים. אחרי הכל, התחלנו לגלות אוצרות טבע - הגז הטבעי, ואת מסקנות ועדת ששיסנקי נרגיש כולנו בעשורים הקרובים. כל מה שנותר הוא להפנים שהמשימה הלאומית צריכה להיות טיוב ההון האנושי באוכלוסיות החלשות.
או, במילים אחרות, במקום להשקיע בחינוך באופן כללי בכל שכבות הציבור, ובפועל לאפשר להורים שיכולים להרשות לעצמם לקנות חינוך פרטי יקר נוסף לילדים שלהם - חובה על המדינה לכפות על המגזר החרדי את לימודי הליבה ולהכשיר אותו לעבודות שמתאימות למאה ה-21. כמו כן, צריך להשקיע במערכת החינוך במגזר הערבי כדי לצמצם את הפערים הגדולים.
הדרך הטובה ליצור שוויון היא באמצעות חינוך. בפועל, הכוונה היא להאחדה של מערכות החינוך עד כמה שאפשר. בישראל יש ארבע או חמש מערכות חינוך שונות, שמכשירות את הילדים לפי עולמות תוכן שונים, וזו השגיאה שלנו.
הקרב הזה לא אבוד. צריך לצאת למערכה הזאת במהירות, משום שבעוד דור לא יהיה לנו את הלוקסוס להמשיך להתקיים כך, כשמגזר יצרני קטן סוחב על גבו מדינת רווחה צולעת. אם נמשיך כך, ישראל עלולה להיקלע למשבר כלכלי קשה, האוכלוסייה האיכותית תברח, ואז, בדומה למה שקורה כיום ביוון, נגיע לשוויון בשיטה הסוציאליסטית. כולם יהיו עניים במידה שווה.