פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מכל הלב

      יארד וורד, שאיבד את כל משפחתו באדיס אבבה, חב את חייו לרופאים ישראלים מעמותת "הצל ליבו של ילד" - הוא הוטס לניתוח לב מורכב בארץ והיום הוא ממשיך את דרכם ותומך ביתומים באתיופיה

      "כשעמי הקטנה שלי תגדל, אני אספר לה איך זכתה בשם כל כך מיוחד, ולמה לאף אחד מהילדים באתיופיה אין שם כמו שלה", מספר יארד בעיניים בורקות, וההתרגשות הרבה ניכרת על פניו. הסיפור שלו היה יכול בקלות להפוך לטלנובלה סוחטת דמעות: יש בו טרגדיות, פחד, תקווה ואהבה, והוא ממחיש בצורה הפשוטה ביותר את עוצמתם של כוח ההישרדות וכוח החיים, לצד חברות אמיצה חובקת עולם וערבות הדדית, אותו מושג שנזרק היום לכל עבר, מבלי שנבין את משמעותו האמיתית. כשהוא מתחיל לגולל את סיפור חייו הלא ייאמן, הלב נחמץ מכאב, אך בהמשך מתמלא גאווה ישראלית.

      את חייו הוא חב לקבוצת רופאים ישראלים מעמותת "הצל ליבו של ילד", שהטיסה אותו בהתנדבות מאתיופיה לבית החולים וולפסון כדי לעבור ניתוח מציל חיים בליבו, והוא בן 11 בלבד. עכשיו, כשהוא בן 25, אב לתינוקת בת חודשיים הנושאת את השם הכל כך ישראלי - לכבודו של ד"ר עמי כהן ז"ל, מנתח הלב שהציל את חייו - חוזר יארד לביקור ראשון בארץ כדי לסגור מעגל ולהראות לרופאים שהיה שווה להשקיע בו. דרכם הוא למד על נתינה ללא גבולות ועל עזרה הדדית, מושגים שמגדירים היום את משמעות חייו.

      אנחנו נפגשים בבית החולים וולפסון וניגשים לבדיקת אקו לב אצל ד"ר עקיבא תמיר, מנהל היחידה לקרדיולוגיה של הילד והקרדיולוג הראשי של עמותת "הצל ליבו של ילד". הוא הרופא שבדק אותו לראשונה באתיופיה, לפני 14 שנים, והחליט להטיסו לניתוח בארץ. "זאת לא הפעם הראשונה שאני פוגש אותו מאז הניתוח", מספר תמיר. "בכל פעם שהגעתי לאתיופיה לבדוק ילדים, בדקתי אותו לצורך מעקב וביקורת".

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      בתום הבדיקה אנו מסיירים במחלקה שבה יארד היה מאושפז. "הנה החדר שלי, הנה החדר שלי", הוא מצביע בהתרגשות על החדר בקצה המסדרון. "ממש כאן הייתי מאושפז". על המיטה יושבת חייאת, בת שנה וחצי, אף היא מאתיופיה. היא מביטה בנו בעיני שקד שחורות וסקרניות, לא מבינה מה פשר ההתרגשות. הוא ניגש אליה בחיוך אבהי, מנסה לשדל אותה לחייך. "היא ממש מזכירה לי אותי, היא עוד לא יודעת איזו בת מזל היא שהיא זוכה להזדמנות שנייה".
      ד"ר עמי כהן ז"ל, האיש והחזון מאחורי העמותה, שבמשך יותר מ?15 שנה עסק במלאכת קודש - הצלת ילדים ממדינות מתפתחות בעולם - לא זכה לראות את הכרת התודה של הפרויקט שיזם. הוא נפטר ממחלת גבהים בעת טיפוס על הר הקילימנג'רו ב?2001.

      "אני עצוב מאוד שד"ר עמי לא יכול לראות אותי היום, אבל חשוב לי שיידע שאני מנסה להמשיך את דרכו כדי לתת לילדים כמוני הזדמנות נוספת לחיים טובים יותר, אם זה בבריאות ואם בחינוך והשכלה", אומר יארד. "לא פשוט להצליח באתיופיה, בייחוד אם אתה מגיע מהרחוב, ללא תמיכה ועזרה, אבל האנשים הטובים שפגשתי במהלך חיי גרמו לי להבין שלפחות לחלק מאיתנו העתיד יכול להיות ורוד יותר. לכן אני מקדיש היום את חיי לעזרה לילדים שנמצאים במצבי. אני חושב שעמי היה גאה בי מאוד, והעובדה שקראתי לבתי על שמו היא הדרך שלי להחיות אותו".

      "הרחיקו ממני את הילדים"

      יארד וורד נולד ב?1986 באדיס אבבה. היום הוא חי שם בדירת שני חדרים עם אשתו ובתו. יארד מנהל בית ספר שהקים במו ידיו ל?94 ילדי רחוב, ויש לו סיבה להיות מאושר, אך הוא לא שוכח לרגע מהיכן הוא בא ועד כמה גורלו היה יכול להיות שונה. הוריו היו עניים וחסרי השכלה, ונאבקו לכלכל את המשפחה,
      שהיו בה עוד שני ילדים. כשהיה בן 5, אביו, ששימש נהג בצבא, נהרג במלחמת האזרחים, ועול פרנסת המשפחה נפל על אמו שעבדה בבתי הזרים בעיר. כעבור כשנה חלו אמו ושני אחיו במחלת השחפת ונפטרו בזה אחר זה בהפרשים של שבוע. בתוך פחות מחודש מצא את עצמו יארד לבד בעולם, ללא משפחה, תלוי בטוב ליבם של שכניו. "בכיתי המון, נשארתי לגמרי לבד, לא היה לי על מי לסמוך. בהתחלה השכנים נתנו לי לאכול, ובמהלך היום הייתי הולך לשחק עם הילדים שלהם, אבל כשהם חשדו שגם אני נדבקתי בשחפת, הם הפסיקו לדאוג לי והרחיקו את הילדים שלהם ממני", הוא מתקשה להסתיר את הכעס והכאב.

      איך מתמודדים? מה עושים?

      "אני זוכר שבסיום שבעת ימי האבלות כל השכנים היו צריכים לבוא לארוחה, ואף אחד לא הגיע. היום אני יודע שהם פחדו, אבל אז לא הבנתי מה לא בסדר איתי, למה דוחים אותי. במשך יומיים שלמים הייתי משוכנע שגם אני עומד למות, ופשוט ישבתי עם עצמי לבד בבית ובכיתי".

      כשהרעב התחיל להציק, הבין יארד שאם יישאר בתוך הבית הוא לבטח ימות - לא ממחלה, אלא מרעב. הוא השאיר הכל מאחור, סגר מאחוריו את הדלת לעולמי עד וקבר עמוק בתוכו את החלק הזה של חייו.

      החיים כהומלס לא דמו לשום דבר שהכיר מילדותו הקצרה, אך היום הוא יודע כי שלוש השנים שבהן התגורר ברחוב עיצבו אותו ועוררו אצלו את הצורך בהשגת חיים טובים יותר.

      אתה זוכר את הלילה הראשון ברחוב?

      "לעולם לא אשכח אותו. זה היה לילה קר במיוחד, בחיים לא חוויתי כזה קור. היו לי רק הבגדים שעלי, והייתי רעב מאוד. ברחוב פגשתי אדם נכה מבוגר שגר ברחוב, והוא התחיל לספר לי את הסיפור שלו. אני זוכר שעמדתי מולו רועד מקור, שומע את המילים עוברות מעלי וחושב רק על אוכל. הייתי רעב מאוד. בכיתי הרבה בלילה הזה, עד שלבסוף נרדמתי רעב".

      ואף אחד לא עזר לך או לקח אותך תחת חסותו?

      "את מצחיקה אותי, אתיופיה זה לא ישראל. שם זה דבר מאוד רגיל ונפוץ, היו איתי המוני ילדים במצבי, זה היה דבר שבשיגרה. כל אחד דואג לעצמו ואחראי לגורלו".

      קשה להבין מאיפה אסף יארד, ילד בן 6, את הכוחות לקום בבוקר ולהתחיל להילחם על חייו. מהר מאוד הוא הבין וקלט את חוקי המשחק ברחוב. בבקרים הוא הלך לבתי קפה והוציא את האשפה, ובתמורה קיבל ארוחה חמה. בהמשך הוא סייע לנשים זרות ועשירות לסחוב את מרכולותיהן תמורת סכום כסף קטן, וכך התגלגל מיום ליום כשהוא חוסך כל מטבע שהרוויח.
      "קשה מאוד לחסוך כסף ברחוב", מסביר יארד, "אבל לי היתה מטרה, רציתי לחזור לבית הספר ולהמשיך ללמוד. לא עישנתי ולא שתיתי אלכוהול. הייתי עובד באזור מסוים וישן באזור אחר כדי שאוכל להחביא את הכסף ולא יגנבו לי אותו. כאשר הוריי עוד היו בין החיים, הם הדגישו בפניי שבלי חינוך לא משיגים כלום. כבר אז ידעתי שזה מה שאני צריך לעשות. עם השכלה ואנגלית טובה אפשר להיות אפילו נשיא".

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      המהפך הראשון בחייו הגיע אחרי שלוש שנים, כשהוא בן 9 בלבד אבל עם המון חוכמת חיים, אנגלית עילגת שמתגלגלת על הלשון וכריזמה שלא יכולה להשאיר אף אחד אדיש. נזירות, שאותן הכיר מהרחוב בעת שסחב להן את השקיות, ריחמו עליו ולקחו אותו לבית יתומים בעיר לשבוע ניסיון. לראשונה זה שלוש שנים חזר יארד לישון במיטה, תחת קורת גג, עם הרבה ילדים סביבו.

      כשהגיע אל בית היתומים סבל כבר ממחלת לב. הנפיחות והרזון גרמו לאנשים להתרחק ממנו מחשש להידבקות בשחפת, אך גם הפעם המזל האיר לו פנים. "נזירה אירית, שאהבה אותי ודאגה לי, לקחה אותי אל ד"ר באליי, הקרדיולוג היחיד שהיה בזמנו באתיופיה. היום כבר יש שניים. בגלל שהיא שילמה עבורי זכיתי להיות הראשון בתור שנוסע לניתוח בישראל".

      "כל הזמן עסוק בלעזור"

      הטיסה לישראל זכורה ליארד כחוויה לא פשוטה. ארבעה ילדים נשלחו איתו, לבד במטוס, כשהוא היחיד שיודע לתקשר קצת באנגלית. עם הנחיתה הוא נתקל לראשונה בביורוקרטיה הישראלית, כשנאלץ להמתין במשך ארבע שעות למתנדבת שהיתה אמורה לאסוף אותו לבית הילדים של העמותה, שם הילדים שוהים עד הניתוח ואחריו.

      "לא היה לי אף מסמך שמסביר לאן אני נוסע ומי אמור לקבל את פניי. ניסיתי להסביר לשוטרים הישראלים, אבל הם לא הבינו אותי ואני לא אותם. רק לאחר ארבע שעות, כשנזכרתי שלבית החולים קוראים וולפסון, הגיעה אותה מתנדבת ואספה אותנו. זו היתה חוויה לא נעימה, אבל הרגשתי שזאת חובתי לדאוג לילדים שאיתי, ולכן נשארתי חזק".

      לדברי ד"ר תמיר, יארד התייצב בבית החולים בדקה ה?90 - וכל השתהות נוספת היתה עלולה לעלות לו בחייו. "יארד והילדים שהגיעו איתו לארץ היו במצב קשה מאוד. אפשר להגיד שהוא היה על קצה פתיל חייו. הוא סבל ממחלת לב ראומטית, שנגרמה מחיידק הסטרפטוקוק. הוא היה רזה מאוד, עם בטן נפוחה, והמבט בעיניים שלו ביקש חיים ותקווה".

      באיזה מצב אתה פוגש אותו היום?

      "יארד עבר ניתוח להחלפת מסתם, ומצבו ממש טוב. אחת הבעיות עם החלפת מסתם בלב היא העובדה שנזקקים לתרופה מדללת דם, ויש להקפיד לבצע בדיקת דם לביקורת אחת לחודש. עכשיו הוא מספר לי שבגלל שהבדיקה מאוד יקרה, הוא משתדל לבצע אותה אחת לשלושה חודשים".

      איך התחושה לראות היום את יארד במצב טוב?

      "הסיפוק עצום. בתחילת הדרך, כשד"ר עמי כהן בא אלי עם הרעיון, חשבתי שהוא מטורף, שאנחנו לא ערוכים למבצע הצלה כזה מתמשך על בסיס קבוע. אבל עמי היה איש של חזון, הוא לא ראה את הקשיים אלא רק את היתרונות. יארד הוא אחד מני רבים שהצלנו בשנים האחרונות, וזאת גאווה אדירה".

      יש כאלה שיגידו שעניי עירך קודמים.

      "בישראל אין מחסור ברופאים קרדיולוגים, וכל ילד ישראלי שזקוק לטיפול מקבל אותו בתוך זמן קצר. אם אני יכול לעזור לילדים נוספים ברחבי העולם ולהביא לידי ביטוי את הכישורים שלי, אז הרווח הוא של כולם".

      "זה כמו כדור שלג שמתגלגל וצובר תאוצה, ומשפיע על כל העולם", מדגיש יארד. "הרופאים הישראלים עזרו לי, אני אעזור לילדים באתיופיה, וכשהם יגדלו, הם יעזרו לילדים נוספים. לעזרה הזאת אין גבולות גיאוגרפיים והיא חוצה דת, גזע ומין".
      "כמתנדבת בעמותה אני נתקלת בהרבה מאוד ילדים, אבל ביארד יש משהו מיוחד. הוא כל הזמן עסוק בלעזור לאחרים", מספרת שילה שלהבת, מתנדבת בעמותה שמתפקדת כאמא הישראלית של יארד. "הכרנו לפני שנתיים, כשהוא סייע לנו להביא לניתוח בארץ את תמרו בן ה?9, ילד אתיופי יתום כמוהו. יארד, שמבין טוב יותר מכל אחד אחר מה זה להיות יתום, אימץ את תמרו הקטן שמתגורר היום בביתו. מאז הפכנו למשפחה, אנחנו בקשר קבוע, וכבר ביקרתי אותו כמה פעמים באתיופיה".

      "ויתרתי על מילגה בארה"ב"

      בתום שלושה חודשי החלמה בבית היתומים של העמותה בישראל, יארד חזר לאתיופיה, חמוש בהבנה שלחייו יש תכלית ושעליו לפעול למען ילדים במצבו - בדיוק כמו שהרופאים בישראל פעלו למענו. עד גיל 16 הוא המשיך להתגורר בבית היתומים, עד שנאלץ לפנות את מקומו לטובת ילדים צעירים יותר במצבו.

      יארד חזר לגור ברחוב, הפעם בקונטיינר שבית היתומים אירגן לו עם עוד עשרה נערים מהפנימייה, שעד היום הם כמו המשפחה שלו. "אני קורא להם האחים שלי, ואני דואג להם לכל מחסורם. הם לא כל כך יודעים להסתדר מחוץ לבית היתומים, הם אף פעם לא הזדקקו לזה, ואני היחיד שהיה יוצא לעבודה ומפרנס אותם. אבל עשיתי ואני עושה את זה באהבה, כי הם באמת המשפחה שלי".

      תוך כדי שדילג בין עבודות שונות ונעזר בשפה האנגלית שרכש עם השנים, הצליח יארד להגיע לאנשים בעלי השפעה ואמצעים כלכליים מאוסטרליה, המשתייכים לעמותת "תקווה לכל ילד". הוא הפך לדמות מפתח בעמותה, כשהוא מתרגם ומקשר בין האוסטרלים לרשויות באתיופיה.

      את ההחלטה להקים בית ספר קיבל באחת הפעמים שבהן התבקש לסייע לעמותה להעביר שמונה ילדים אתיופים לניתוח לב בהודו - שם פגש אישה ששמה ג'קי, שסיפרה לו על בית ספר שפתחה לילדים מעוטי יכולת בטנזניה.

      "כשהיא סיפרה לי על הפרויקט, הוקסמתי. אמרתי לעצמי שזה בדיוק מה שאני צריך לעשות, זאת הדרך שלי לגמול לעולם על כל מה שהוא נתן לי. אני זוכר איך התלהבתי. שום דבר לא היה יכול לעצור אותי. אפילו ויתרתי על מילגת לימודים בארה"ב, שם הייתי אמור להתחיל ללמוד רפואה. במרץ רב התחלתי לפעול למען קידום בית הספר שלי והצלחתי לגייס את 27 חברי העמותה האוסטרלים לטובת הפרויקט. באמצעות התרומות הכספיות שלהם רכשנו את האדמה ועליה הקמתי את המבנה. את הכיסאות, השולחנות והלוח על הקיר בניתי במו ידיי מאפס".

      למי מיועד בית הספר?

      "לבית הספר שלי יכולים להתקבל רק ילדים שהם עניים מאוד מאוד. הם צריכים להיות פיקחים ומבריקים, עם מוטיבציה ורצון להצליח. מלבד הדרישה הזאת הם צריכים לעבור ראיון אישי ומבחן יכולת".

      כרגע בית הספר קטן יחסית, ויש בו 94 ילדים מגיל 5 ועד גיל 8. מדברים בו אנגלית, כי זאת שפה חשובה שעוזרת בעתיד במציאת עבודה, ולומדים בו מקצועות שונים, בין השאר מדעים וחשבון.

      אתה חושב לפעמים איך היו נראים החיים שלך אם הוריך היו בחיים?

      "אני יכול לומר בוודאות שהייתי מת ממחלת הלב שלי. אני מאמין שיש סיבה לכך שההורים שלי וכל המשפחה שלי נפטרו. הם בפירוש מתו כדי להעניק לי חיים. ככה אני רואה את זה, ואני מאושר על כך. כשמקבלים מתנה יקרת ערך כמו החיים, אי אפשר להתכחש לה ולעבור הלאה. הרגשתי שאני חייב לתת משהו בתמורה, ואני עושה את זה למען הילדים בארצי".

      יכולת להיות רופא מפורסם ולחיות ברווחה בארה"ב. אתה מצטער שוויתרת?

      "בחיים לא, אפילו לא לרגע אחד. יכול להיות שהיה לי כסף ורכוש, אבל מה הייתי עושה מעבר לזה? את מה זה היה משרת? גם היום אני יכול לחיות כמו מלך באתיופיה ולפנק את עצמי, אבל אז אחיה בריקנות וללא תחושת סיפוק אמיתית.
      "היום אני מאושר, אני מקבל אהבה עצומה - מהילדים בבית הספר, מהקהילה ומהמשפחה שלי, אשתי ובתי. זה תמיד מזכיר לי את הימים שהייתי לבד ברחוב, בלי אף אחד שידאג לי. לי לא היתה אהבה והצלחתי להשיג אותה בעצמי בדרך הזאת. זה יותר ממספק".

      איפה אתה רואה את עצמך בעוד כמה שנים?

      "באתיופיה, עם כל הילדים שלי ועם אוניברסיטה גדולה שאקים. אני מקווה שבפעם הבאה שניפגש החלום הזה יתגשם. בעצם אין לי ספק שהוא יתגשם, את עוד תראי"