שביתת הרופאים המתמחים הסתיימה. שביתה שלוותה בתרועת חצוצרות מסתיימת בקול דממה דקה. סיום שמזכיר את התפוגגות מחאת האוהלים, שעשתה לנו את הקיץ ונמוגה כלא היתה עת הפציעה שמש סתווית. בסכום זניח של 150 מיליון שקלים קיבלו אזרחי ישראל תשע שנים של שקט בריאותי, עם אפשרות להפסקה מתודית באמצע התקופה.
לאור זאת, מסופקני אם היתה הצדקה להשבתות שפגעו בחולים, ביחסי העבודה במשק ובתדמיתה של מדינת ישראל כמדינה מתוקנת. אם בתחילת השביתה היו מציעים למשרדי האוצר והבריאות להגיע להסדר בסכום הנקוב, בטוחני שהיו מסכימים בלא צורך בערכאות שיפוטיות ובמגשרים. העיקר הוא שממחאת האוהלים וממאבק הרופאים ניתן להפיק לקחים לגבי כל מאבק חברתי וציבורי עתידי.
הציבור היפנה עורף
ראשית, כדי שמאבק חברתי יצליח הוא נזקק לאמון הציבור במטרותיו. גיבוי מאסיבי של התקשורת אינו מספיק כיוון שבישראל קיים נתק עמוק בין הציבור לתקשורת. מעולם לא זכה מאבק ציבורי לתמיכת התקשורת כמו מאבק האוהלים, אך כשהציבור הבין את המניעים הנסתרים שמאחורי מחאת האוהלים, הוא התנתק מהמחאה שאיבדה את אמונו.
בראשית מאבק הרופאים, הציבור, חרף הכאב והצער על סבלם של החולים, אהד אותו. אולם מרגע שיסודות מיליטנטיים השתלטו על הנהגת המאבק וניסו לפגוע בסדרי שלטון ומינהל תקינים, היפנה הציבור עורף והרופאים נותרו עם כמה עיתונאים ובעלי עניין. המציאות הזו לא הותירה לרופאים אלא להתפשר. המגשרים היו בסך הכל סולם מכובד לרדת אל הקרקע.
תנאי שני להצלחת המאבק הוא מנהיגות ראויה ושקולה. מנהיגות שיודעת לקרוא את רחשי הלב של הציבור, מכירה במגבלות הכוח ואינה מלאה מעצמה. תנאי שלישי הוא נכונות להידברות ולגישור. כשכל צד מתבצר בתוך הדיסוננס הקוגניטיבי של עצמו, הוא עושה עוול לציבור שאותו הוא אמור לייצג. מחאת האוהלים ומאבק הרופאים היו שיעור מאלף באשר לכל מחאה עתידית. ראוי שהלקחים יופקו, וממילא ייחסכו מהציבור העוולות מהמחאות הבאות.