להגן על הדמוקרטיה

לא היה צריך להמתין להלך הרוח ב"פורום סבן", או לשמוע את דברי הילארי קלינטון לגבי הצעות החוק האנטי-דמוקרטיות ולגבי התעצמות הרבנות הקיצונית עם הדרת נשים, כדי להבין מה קורה.

האמריקנים עברו תקופה דומה, שלא נשתכחה. בתקופה הזו, בראשית שנות ה-50, עסקה ועדה מטעם הסנאט במאבק בתופעות "אנטי-אמריקניות" בתקשורת, בספרות, באמנות ובעיקר בתחומי התיאטרון והקולנוע. הוועדה היתה פופולרית מאוד בעת כינונה. היא החשידה רבים וטובים ביצירת תאים קומוניסטיים, והאווירה באמריקה היתה של ציד מכשפות. הסנאטור מקארתי פרט על הנימים הרגישים ביותר של דעת הקהל בארצו בתביעתו להילחם בקומוניסטים. ככלות שנתיים לעבודת הוועדה הפך הסנאטור מקארתי למבוזה. לבסוף גם גונה על ידי הסנאט שבחר בו בשעתו.

תקופת המקארתיזם זכורה כתקופה חשוכה שיש להדחיקה מהתודעה הציבורית. אך המקארתיזם הפך למונח שגור בתחום המדיני והמחקרי, ומהווה כינוי לרדיפה ממשלתית שמטרתה לסמן ולהעניש בעלי עמדות פוליטיות שאינן תואמות את רצון הממשל או החשודים בחוסר פטריוטיות. כעת מבקרים את דבריה של נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש. אבל מה היא היתה צריכה לעשות? לעצום עיניה ולראות שהשיירה עוברת? הרי המתקפה על בית המשפט העליון היוצאת מבית מדרשם של הח"כים אלקין ולוין היא עקב חוסר פטריוטיות ופוסט-ציונות, לטענתם.

כשנאמרו דבריה של ביניש, נראה כאילו היא פרקה מעל גבה משא בלתי אפשרי של ניסיון לדה-לגיטימציה של מערכת המשפט ובית המשפט העליון. היא הבינה את מה שיבינו רבים בעתיד. "מקארתי כבר כאן". הוא מנסה להנחיל את עקרונות משטרת המחשבות גם לערוצי רדיו וטלוויזיה היונקים משדי השלטון.

לו היו שואלים אותי לפני שנים אם יש מקום להופעה של נשיא בית המשפט העליון באורח פומבי נגד מתנגדיו ונגד חלק מחברי הכנסת, אני מניח שהייתי משיב בשלילה. אבל לפני שנים היה קשה לנבא את האווירה האנטי-דמוקרטית האוחזת במדינה, והיא זוחלת בטור גיאומטרי יורד. הגיעו כנראה מים עד נפש. דורית ביניש חשה שעליה לקום ולומר דברים ברורים לציבור גדול שרואה את המאורעות ואינו יודע לשופטם באורח זהיר ומפוכח.

איני סבור שעלינו להפוך ויכוח בין מערכת המשפט לחלקים מהמערכת הפוליטית לדבר רגיל ולגיטימי. יש לצמצם את גבולות החיכוך ולכבד את עקרון הפרדת הרשויות, אך הדבר דורש סובלנות ואורך רוח מהמערכת הפוליטית, שמעצם טיבה היא קולנית יותר ובעלת נגישות לתקשורת.

האירוניה היא בכך שהמגינים עלינו מפני חקיקה דרקונית באים מבחוץ. דעת הקהל העולמית ויחס הממשלים הדמוקרטיים לחקיקה זו מונעים את מימושה של התוכנית כולה. אוחזים בהגה חייבים ברגישות יתר, שהרי כוחה ומעמדה של ישראל נבעו מהיותה אי של דמוקרטיה בלב מזרח תיכון טוטליטרי באופיו. בהגנה על ערכים אלו צריכים ראשי הרשויות, ביניש, נתניהו וריבלין לצעוד יחדיו.