לרגע נמנעה קריסת היורו, אך הסכנה לא חלפה. החוב הלאומי והפרטי במדינות אירופיות רבות הוא פצצה מתקתקת. קשה למחזר את החוב אפילו בריביות גבוהות, ומדינות (כמו יוון) עלולות להיקלע לחדלות פירעון. בתגובה הן ייאלצו לעשות תספורת (כמו שעושים לטייקונים שלנו) לאזרחים, וקרנות הפנסיה שלהם תישארנה קירחות. לך תקנה משהו במכולת עם קרחת.
גם הבנקים האירופיים, המושקעים באג"ח ממשלתיות ("בטוחות", כך אמרו לנו), יתכווצו (כלומר, אלו שישרדו). ייווצר מחנק אשראי, תחול ירידה תלולה בפעילות הכלכלית לצד אבטלה כבדה, ותתרחש ירידה בשכר ובכוח הקנייה של הציבור ובאפשרותו להחזיר חובות. גם ההכנסות ממיסים ירדו. ממשלות יוכרחו לקצץ בתקציבן הבזבזני בשעה שצמצום כזה יאיץ את הסחרור מטה.
היה אפשר לצפות שהפוליטיקאים שלנו, וגם הציבור, יהיו מוטרדים מהעובדה שכמעט ממחצית התל"ג הישראלי מקורו בייצוא. כי אם, כצפוי, אירופה וארצות הברית יתכווצו כלכלית (התהליך בעיצומו), עלול הייצוא הישראלי להיפגע, וכך ייפגעו צמיחת המשק והתעסוקה. אך לבד מראש הממשלה, נגיד בנק ישראל ושר האוצר, שהזהירו מפני המשבר, מרבית הפוליטיקאים מתנהגים כאילו "העסקים כרגיל" ואינם עושים צעד דרסטי ומהיר ליישום מסקנות ועדת הריכוזיות וועדת טרכטנברג ולפירוק הריכוזיות, הפוגעת בתפוקת המשק ואף מאפשרת הפקעות מחירים מאסיביות המרוששות את הציבור.
כל משפחה חייבת לקצץ דרסטית בהוצאות ולחסוך
גם "פלג רוטשילד" של המחאה החברתית ותומכיו בתקשורת מאמינים כי די למחזר בצעקה את הסיסמאות של "צדק חברתי", שאיש אינו יודע מה משמעותו, ולהמשיך לקדם אג'נדות המחייבות את פריצת התקציב הממשלתי לפתירת הבעיה. הם אינם מבינים שלתת עוד ועוד כספים למיזמי רווחה פירושו להנציח את בעיית העוני. גם בפורומים רציניים, כמו כנס שדרות, הרצליה או קיסריה, המתיימרים לעסוק בבעיות הכלכליות של ישראל, מתעלמים מתהליכים קריטיים המסכנים את עתידנו. הריכוזיות, שחונקת את התחרות וההתייעלות, גורמת לתפוקה ולשכר נמוכים ומאפשרת ספסרות מגונה, בייחוד באזורים בעלי הכנסה נמוכה.
במקום זאת דשים בנושאים שהופרכו, דוגמת הצורך בתכנון כולל של המשק על ידי "מוח מרכזי" (שמת, כך האמנו, עם תכניות החומש של סטלין) או שיתוף הממשלה והמגזר הפרטי בפיתוח כלכלי - שיתוף שיש לו סיכויי הצלחה כמו ערבוב שמן במים (לממשלה ולעסקים מערכות תמריצים ואילוצים נוגדים; שיתוף פעולה ביניהם פירושו קשר בין הון לשלטון, פרוטקציה, בזבוז ושחיתות). ויש, כמובן, הזויים המתקיפים את ההפרטה, שמעולם לא נוסתה בישראל.
נותר רק לקוות שהמבינים בכלכלה בישראל, ראש הממשלה, הנגיד, שר האוצר ועוזריהם, ימצאו את התעוזה להכין את המשק הישראלי למשבר ולגרום לו להיות תחרותי יותר על ידי ביצוע מהיר של מסקנות ועדות הריכוזיות וטרכטנברג. איך? עלינו לקצץ במיסים ובתקנות החונקות את היוזמה; להגמיש את הסדרי העבודה (כדי לאפשר ניידות עובדים); לחסל את הפקעות המחירים השערורייתיות ע"י המונופולים והקרטלים וסוכנויות הייבוא של הטייקונים; להכניס תחרות לשוק ההון, בייחוד לבנקאות ולמערכת הפנסיונית המנוהלות בצורה הגובלת בהזנחה פושעת (ראו את סכום ההלוואות הבנקאיות המפוקפקות, התשואות העלובות על ההפקדות בפנסיות והוויתור לתספורות של הטייקונים) ולהקטין את עלויות הייצור הישראלי המנופחות.
ודבר אחרון, כל משפחה חייבת לקצץ דרסטית בהוצאות ולחסוך ליום סגריר. יש לצמצם במידת האפשר קניות של מוצרי ייבוא יקרים ולהיפטר מנכסים שערכם הריאלי ייפגע כשתפרוץ, כצפוי, אינפלציה גבוהה אחרי תקופת מיתון. יש לבחון מהן היכולות שהפגינו בעבר בעת משבר הגופים המנהלים את כספי המשפחות והחסכונות, ולחפש ניהול טוב יותר, אם יש ספק. והעיקר, הציבור חייב לדרוש שלאחר עשרות שנים של חוסר מעש שאפשר את ניצולו הנורא של הצרכן הישראלי, תתנהל מלחמה בריכוזיות, המנפחת את הוצאות הייצור וההופכת את הייצוא שלנו ללא תחרותי.