שנה לאסון הכרמל: "מה שראיתי אין לתאר במילים"

רשף חזי לוי, מהכבאים שלחמו בשריפה בכרמל, נזכר ברגעים הקשים לפני שנה. "המסקנה העיקרית שלי מאסון הכרמל היא שהייתה הזנחה בוטה וחסרת אחריות של מערך הכבאות"

  • שריפה בכרמל
קובי מנדל

היום הראשון של חג החנוכה היה רחוק מלהיות חורפי, כמו שאירע בשנים האחרונות. הרוחות העזות שנשבו בישרו על מזג אויר שרבי ומשב רוח מאיים בעונה זו של השנה. בבתי הספר התכוננו לחופשה המסורתית, בכמה מהם חילקו תעודות שליש. רשף חזי לוי, קצין כיבוי מוערך בשרותי הכיבוי של חיפה, הקדים לבוא באותו יום לתחנת הכיבוי שליד גשר פז, לעוד יום שגרתי כקצין הדרכה וכדובר האיגוד. בבוקר עוד חלם על הדלקת הנרות עם משפחתו בסופו של יום. אבל בסתר ליבו הוא ידע שהרוחות החזקות המנשבות בכרמל הן סכנה. "שהיום הזה רק יעבור בשלום", אמר לעצמו.

בשריפה הגדולה הקודמת בכרמל, לפני 21 שנים, היה לוי חייל משוחרר שהתנדב לסייע לכבאים בכיבוי האש. מאז השריפה ההיא איש לא דמיין לעצמו שיכול להיות תסריט נוראי מזה שהתרחש אז. במשך כמה ימים נאבקו הכבאים בלשונות האש בסיוע מסוקי יסעור, והאש המשיכה וכילתה שטחי יער. אלא שלמרבה המזל, איש אז לא ניפגע, והיום איש לא זוכר מלבד הכבאים.

לקראת שעות הצהרים, החלו להגיע דיווחים ראשונים על שריפת יער באזור הכפר עוספיה. כבאיות החלו לשעוט למקום, אבל עדיין לא היה זה משהו חריג. מאז אותה דליקה גדולה בסוף שנות ה-80 כבר ידעו הכבאים מספר רב של דלקות באזור, ועל כולן הם השתלטו לאחר זמן לא רב. אלא שהפעם, הקריאות לעזרה גברו, ומשהו גדול ומבשר רעות החל להתפתח. "עבדתי במשרדי בתחנת הכיבוי ומיד כשהחלו הקריאות אחת אחר השנייה, כמו שקורה באירועים גדולים, ירדתי לחדר המבצעים שבקומה הראשונה. בחדר המדרגות ממוקם חלון הפונה לרכס הכרמל ומה שראיתי מהחלון לא ניתן לתאר במילים: תימרות עשן בצבעים שחורים וצהובים. מיד הכרזנו על שריפה גדולה והתחלנו להפעיל כוחות גדולים לכרמל לרבות מטוסי כיבוי".

עוד בוואלה!

באנו לחגוג באשקלון עם מסעדת כולנו

יוליה פריליק-ניב
לכתבה המלאה
"תמרות עשן בצבעים שחורים וצהובים" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

שריפה שלא היתה כמותה

לוי הפעיל גם הוא סירנה ברכבו, ודהר לכרמל. "בחפ"ק שהוקם בצומת דמון החלו לזרום גורמי הצלה רבים עם מפקדיהם מבלי שהייתה עדיין תמונת מצב ברורה על גודל האירוע, וכיווני התפשטות האש. בשלב הזה קיבלתי הוראה לעלות על המסוק המשטרתי ולדווח לחפ"ק על כיווני התפשטות הלהבות והכוונת הכוחות". החפ"ק כלל רכב פיקוד ושליטה של הכבאים, רכב פיקוד משטרתי ועוד כמה ניידות. גם כוחות אחרים החלו להגיע, חלקם עם מפות טופוגרפיות.

לשונות האש כבר לא הותירו ספק: הפעם מדובר בשריפה שעוד לא היתה כמותה בכרמל. "איתרתי מהמסוק את המוקדים בהם פעלו לוחמי האש. בכניסה לישוב בית אורן היה ריכוז ענק של כלי רכב משטרתיים וכבאיות אשר היו בדרכן לכיוון התפשטות השריפה, שהייתה חיבור אימתני של להבות בגובה עשרות מטרים. היה ברור שהם בסכנה מידית. זיהיתי את סגן מפקד שרותי הכיבוי והבהרתי לו את מצבו וכן את העובדה כי כולם חייבים להתפנות לקרחת יער ממערב לו - אזור חשוף שהיה במערב להם. המשכנו לטוס מעל קיבוץ בית אורן, שהיה אפוף עשן סמיך, והיה ברור כי המצב והלחימה נגד חזית האש המאיימת על בית אורן לא פשוטה".

לאחר כמה דקות של טיסה מעל לשטח שהחל להראות יותר ויותר כגיהנום בכרמל, הגיע דיווח חמור. אבל עדיין לא היה ברור עד כמה הוא נורא. "בנקודה זו בדיוק החלו לזרום דיווחים בקשר על אוטובוס שהתהפך, ושיש פצועים ולכודים באזור שוויצריה הקטנה. טסנו לשוויצריה הקטנה אך לא ראינו כלום, וגם חזית האש עדיין לא הגיעה לשם. בה בעת אנו שומעים עוד ועוד דיווחים על אוטובוס וכבאים פצועים, צעקות בהלה וכאוס. בנקודת זמן זו הודיעו לי הטייסים כי נגמר הדלק במסוק וכי עלינו לנחות. עוד דווח כי יש מסוק אחר בדרך".

האש התקרבה לחפ"ק

הכבאים המשיכו להילחם ללא הצלחה בלשונות האש המיתמרות לגבהים בלתי נתפסים, בעוד מטוסי הריסוס ממשיכים להטיל כמויות מים שמתאיידות ולא משנות דבר. מכשירי הקשר פולטים אין ספור דיווחים, כל אחד קשה מקודמו. "לאחר שנחתתי ושבתי למקום הכינוס, כבר היה בו חפ"ק גדול וגורמים רבים שהיו המומים מהדיווחים שנקלטים על כמות ההרוגים. היה לי ברור שבאמצעים הקיימים השריפה תמשיך להתפשט ללא הפרעה לכיוון טירת כרמל וכביש 4.
נציב כבאות, רב טפסר שמעון רומח, נתן הוראה לגייס את כלל לוחמי האש במדינה לתחנותיהם ובצורה מסודרת לעלות על גבי הכבאיות לכיוון שטחי הכינוס בכרמל. הכוחות בשטח בשלב הזה כבר הבינו את חומרת המצב. לוחמי האש אמנם חוו שריפות גדולות אך האווירה הכללית ששררה בקרבם היתה קשה.

השמש כבר שקעה מול ההר הבוער, הלהבות החלו להתקרב לכוחות שבחפ"ק בצומת בית אורן, וניתנה פקודה להתפנות במהירות בשל הסכנה המוחשית לשלום הכוחות. חזי המשיך להתראיין בכלי התקשורת בעוד גצים של אש החלו להתקרב במהירות גם לעברו. חניון האוניברסיטה נבחר כמקום שהיית כוחות הפיקוד. ואז, שהכבאים ושאר הכוחות החלו לתכנן את המשך הלחימה באש, הגיע זוג הורים של ילד בן 16, צופה אש שעזב את חבריו ללימודים בבית הספר הריאלי וחש לסייע לחבריו הכבאים, אלעד ריבן.

הוריו היו מודאגים ביותר. הם לא שמעו מבנם יחידם, והגיעו לחפ"ק, אולי שם יוכל מישהו לתת להם מידע מרגיע. איש לא ידע מה עלה בגורלו ובגורל שני הכבאים הנוספים שהיו עמו – אורי סמנדייב ודני חייט, שני הכבאים מכבאית "עמק 9", שלקחו איתם את אלעד ללב הלהבות. רק למחרת, נודע על גורלם. "כיום אני משתדל להגיע לכל אירוע הנצחה לזכרם. אני בא לטקסים, לא כי אני חייב את זה להורים, אלא קודם כל כי אני חייב את זה לעצמי" אומר היום לוי.

בינתיים, בשטח, הכוחות כבר כללו כבאים מכל רחבי הארץ. רשף חזי לוי, לצדו של טפסר אמיר לוי שניהל את החפ"ק כולו, מצא את הכוחות והזמן להשיב לעשרות העיתונאים שביקשו לשמוע עדכונים, שהרי שימש גם כדובר האיגוד. לוי ענה בסבלנות לכל פונה, כאילו היה היחיד.

הכבאים נאלצו להילחם בתופת ולהשתתף בהלוויות חבריהם (צילום: בכר שינאווי)

שלושה ימים של תופת

שלושה ימים הם היו שם, מאות הכבאים. שלושה ימים בהם נאלצו לא רק להילחם בתופת, אלא גם להשתתף בהלוויות חבריהם. ארונו של אלעד ריבן הובא לבית העלמין בנשר על גבי רכב הנושא מנוף גבהים. שישה כבאים חסונים נשאו את הארון, וגם הקשוחים שבהם היו גאים בדמעתם על נער שלא נס מאימת הסכנה, רק כדי להיות לצד חבריו הכבאים ברגעים הקשים. מאז נחנכה תחנת כיבוי אש בנשר על שמו על אלעד, ובתחנת כיבוי האש שבגשר פז הוקמה פינת הנצחה.

בצד הזיכרונות, נותרו בליבו של לוי, מסקנות חד משמעיות: "המסקנה העיקרית שלי מהשריפה בכרמל היא חיזוק העובדה כי ממשלות ישראל לדורותיהן הזניחו במשך 63 שנה את מערך הכבאות. ההזנחה הייתה כה בוטה וחסרת אחריות. המחסור הבלתי נתפס בכוח אדם, ברכבי כיבוי, במטוסי כיבוי ראויים, פריסת תחנות כיבוי, בית ספר להכשרת לוחמי אש: כל אלה הם המעט שהביא את השריפה להיות אסון ללא מענה מקומי ראוי. רק כעת ניראה שהממשלה מתחילה להפיק לקחים ובונה מערך הכבאות החדש במבנה ראוי".

שלושה חודשים לאחר השריפה, הוא עבר לשמש סגן מפקד שרותי הכיבוי בגליל המערבי. "אני לא מפספס כל הזדמנות להגיע לכרמל לספר על השריפה ממקום האסון ועל גבורתם הבלתי נתפסת של דני חייט, אורי סמנדייב ואלעד ריבן ז"ל, כצוות לוחמי האש ששילם בחייו כדי להציל אחרים."

במלאת שנה לאסון, הוא ישוב וידליק את נרות החג לצד בני משפחתו . ושלהבתו של נר אחד, נר נוסף, תמשיך לבעור בליבו גם לאחר חג החנוכה. הנר לזכר חבריו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully