פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אלמנת הרוג בשריפה בכרמל: "שכחו מאתנו"

      אורטל מלכה, אלמנת הרב אוריאל מלכה, צוער שב"ס, ילדה את בתה השישית לאחר האסון לבדה. כעת היא ממתינה לדו"ח המבקר: "שנה חלפה ואיש לא נטל אחריות. כאילו חיי אדם הם עניין של מה בכך"

      לפני ארבעה חודשים הגיעה אורטל מלכה אל חדר הלידה, כורעת ללדת את ילדה השישי. היא רק בת 32, אם צעירה, מורה במקצועה, ויודעת שכעת היא כמעט לבדה. "החזקתי את עצמי מלהתפרק", הוא מספרת, "אמרתי לעצמי שאני חייבת להיות בשליטה מלאה". בלידה הזו, בעלה אוריאל כבר לא היה עמה. "בלב כל הזמן ביקשתי מאוריאל שיתפלל עליי לפני הקדוש ברוך הוא, ביקשתי ממנו שיהיה איתי ברגעים הקשים". ברגע המכריע של הלידה, היא מספרת, הוא היה שם. "הרגשתי אותו", משחזרת מלכה, "וכשאוריה הקטנה יצאה לעולם ראיתי שהיא לקחה ממנו את גומת החן בסנטר. הרגשתי שהוא הטביע את חותמו שם, כאילו אומר לי שהוא עדיין אתנו".

      בבית בקרני שומרון סימני הילדים ניכרים היטב בחצר. זוגות אופניים מונחות על האדמה, לצד רולר-בליידס שכאילו ננטשו במהירות ברגע האחרון לטובת משחק אחר. בפנים, תמונתו של הרב אוריאל מלכה, לבוש מדי צה"ל, משקיפה על הבית מאחד הקירות. ארון הספרים היהודי מלא בספרי הלכה, ובמחשב מכינים מצגת לאירוע האזכרה. שנה בדיוק חלפה מאז נהרג מלכה באסון הכרמל. מי שהיה מיועד להיות רב בית הסוהר באשקלון, מורעל הצנחנים, המורה הנערץ, תלמיד הישיבה החריף, החזן של הקהילה היהודית בדנוור שבקולורדו, הבעל של אורטל ואביהם של טליה, שירה, תמר, שילה ואמונה כבר ספר את הימים לסיום קורס קציני השב"ס.

      פרידה לא שגרתית

      יום לפני האסון, ברביעי השכם בבוקר, הוא נפרד ממשפחתו שלא כהרגלו. "בתחילה נפרד מאתנו באופן שגרתי ועמד לצאת, אבל כשהגיע לדלת הוא הניח את התיק, חזר לאחור, נישק את שילה, שהיה בן 5, ונפרד ממני בצורה מיוחדת", מספרת מלכה. ביום השריפה, בשעה רבע לשלוש בצהריים, הם הספיקו לשוחח. "שאלתי אותו מתי הוא מגיע הביתה והוא סיפר שמקפיצים אותם לכרמל כדי לפנות את כלא דמון. הוא לא נתן תחושה של דאגה ושאלתי אותו אם לחכות לו עם נרות החנוכה שהיינו אמורים להדליק באותו הערב. הוא חשב לכמה רגעים ואמר לי 'אל תחכי לי, תדליקי בשבילי".

      את המילים האחרונות שלה עם בעלה, מלכה אינה שוכחת. מאוחר יותר, כשלא הצליחו ליצור עמו קשר, הדאגה גברה. בטלוויזיה כבר רצו התמונות של אוטובוס המפויח. "באותו רגע היה בי קול שאמר לי שזהו זה. ידעתי שמשהו לא טוב קרה. בינתיים אוריאל לא עונה והילדים שרואים את התמונות גם הם מתחילים לשאול איפה אבא. סיפרתי להם שאבא הלך להציל אנשים מהכלא ושאנחנו דואגים לו". בינתיים, השקט כבש את הבית. הטלפון האישי שלה לא צלצל, איש לא דפק על דלתה. בדיעבד, היא מספרת, רבים בקרני שומרון ידעו כי הנורא מכל התרחש אבל נמנעו מלספר. רק סמוך לעשר בלילה התקשר רב היישוב על מנת לשאול לשלומה. "כשדפקו הקצינים בדלת ואמרו שהוא נעדר ידעתי שזה קשקוש. אני כבר ידעתי". בבוקר כבר התיישבה עם ילדיה וסיפרה להם בפרטים יבשים על שקרה.

      שריפה בכרמל, תמונות גולשים (תמונות גולשים , עמרי גל)
      "ידעתי שמשהו לא טוב קרה", השריפה בכרמל (צילום: עומרי גל)

      "44 נהרגו - איש לא לקח אחריות"

      מלכה, בניגוד לרבים מקרובי ההרוגים, לא הופכת שולחנות. "יש לי שישה ילדים והחלטתי עם עצמי שאני לא מתערבת בשאלות שמסביב. מה שהכי חשוב לי זה לייצב את הבית ופה אני משקיעה את האנרגיות שלי", היא אומרת. "למרות שאנחנו לא יוצאים בראש המחנה, אנחנו מעורבים בנעשה ותומכים מאוד בחקירה. המשפחה של אוריאל ואני לא מחפשים נקמות. אין לי רצון שיתלו מישהו על מה שקרה, אני ממש לא שם, אבל אני כן מחפשת צדק. 44 אנשים נהרגו, שנה שלמה חלפה ואף אחד לא נטל אחריות. שנה שלמה עברה וכאילו שכלום לא קרה, כאילו חיי אדם זה דבר של מה בכך, אנשים נשרפו ואחרי חודש כולם עוברים לסדר היום. מעבר לכל, אנחנו רק רוצים לדעת מה בדיוק היה, רוצים שמישהו ישלים לנו את החלקים החסרים בפאזל".

      היא נמנעת מהטלת אחריות על אנשים ספציפיים אבל גם היא, כמו רבים ממשפחות הקורבנות, ממתינה לתוצאות חקירת מבקר המדינה. "השקט הזה מאוד מקומם. בהתחלה, אחרי האסון, הביאו אותנו לכביש שבו זה קרה אבל יצאנו משם עם יותר שאלות מאשר תשובות. היום כבר הביאו אותנו לתחושה שפשוט שכחו מאתנו. אני חיה את האסון אבל כל השאר ממשיכים. אנחנו נותרנו עם סימן שאלה אחד ענק - למה הכניסו את האוטובוס שלהם לכביש? חוסר הוודאות הזה ואי הידיעה קשים מאוד".

      אורטל ואוריאל הכירו ביבנה, שם הוא התגורר עם משפחתו והיא הייתה בת שירות לאומי שהתארחה בבית הוריו. הוא שירת בצנחנים, וכשראתה אותו לראשונה ידעה שיהיה החבר שלה. הדייט הראשון, היא מספרת, היה בכלל בתחנה המרכזית בתל אביב, בפגישות חטופות בין נסיעה שלו לבסיס לנסיעות שלה ליבנה. "היה משהו בשילוב בין הביישנות שלו לכריזמטיות שהתפרצה ממנו שאהבתי מאוד", היא אומרת, "חוש הומור מיוחד. אדם שסוחף אותך בדיבור שלו, לצד פטריוטיות ותורניות. היה לי פשוט כיף אתו". כעבור חצי שנה התחתנו ועברו לקרני שומרון. השניים עסקו בהוראה וטסו לקנדה וארצות הברית לשליחות חינוכית. בין לבין עבר קורס רבנים צבאיים וכששבו מארצות הברית, קיבל את ההודעה כי התקבל לקורס קציני שב"ס. האסון האכזרי גדע הכל.

      "מסתכלת קדימה"

      בחג סוכות האחרון היא נסעה עם ילדיה למקום האסון, יחד עם משפחתו של אוריאל. "זה היה מאוד קשה", היא משחזרת, "היה חשוב לנו, לפני שהבלגן מתחיל, שוב להתייחד רק אנחנו. המראה במקום היה לא קל. מצד אחד אתה רואה את הנזק הרב שנגרם, את האדמה החרוכה, את האפר. באותו הרגע אתה מבין שלא היה להם לאן לברוח, שפשוט לא היה להם סיכוי. מצד שני אתה מסתכל ימינה ושמאלה ורואה שמתחילה קצת פריחה, שהירוק חוזר לאט ומבין שזה טבע העולם. החיים והמוות, והשחור מסביב לצד ההיריון והלידה. הבנתי שהכול נעשה בהשגחה אלוקית".

      הילדים, היא אומרת, עדיין לא מבינים את המשמעויות של האסון הכבד. רק עכשיו, שנה אחרי, היא מתחילה את החיים שלה מחדש. "בשנה האחרונה ניסיתי להחזיר את הבית למצב יציב ועכשיו אני מסתכלת רק קדימה. אני לא רוצה שנחיה במסכנות אלא שנחיה מתוך רצון של נתינה, כמו שאוריאל חי. בשבתות הוא הכי חסר. מכניסת השבת ועד צאתה, אוריאל היה מקבל משהו מעבר. שבתות זה היה אוריאל. הבית התמלאה בדברי תורה, בשמחה, בשירים מסביב לשולחן. אז הוא הביא הווי מיוחד".

      בהדלקת נר שני של חנוכה היא מתכוונת להדליק את אותו הנר שהוא ביקש ביום האסון שתדליק עבורו. "המטרה שלי זה להמשיך לחיות את דרך חייו שכולו היה מסירות נפש לעם ישראל", היא אומרת, "אני רק צריכה להתמלא בכוחות".