גאוות יחידה: טייסת המסוק הראשונה בצה"ל

בראיון נדיר מספרת רס"ן מאיה על הדרך הארוכה שעשתה מחדרה ועד שהפכה טייסת מסוקי הקרב הראשונה בצה"ל: על הילדות בלי אבא, על התיכון שסיימה בגיל 16 ועל רגעי השבירה בקורס טיס

ערן נבון

הטיל הראשון שלה היה במלחמת לבנון השנייה. רס"ן מאיה, טייסת מסוקי הקרב הראשונה בחיל האוויר, חגה מעל מכונית חשודה עמוק בתוך שטח האויב, וכשהזיהוי היה ודאי - שיגרה אליה בול פגיעה מהקוברה שלה. "התרגשתי. לא היה זמן לפחד, הייתי ממוקדת במשימה. האמת, הכי מרגש היה לחזור לבסיס. קיבלו אותי שם הטכנאים הוותיקים מהגף הטכני, אלה שכבר 20 שנה מקבלים את הטייסים שחוזרים מהמבצעים. הם הסתכלו על המסוק, ראו שחסר לו טיל, והם כאלה שיודעים היטב מה זה לחזור בפעם הראשונה בלי טיל. עטפו אותי בחום ובמחמאות. ואני חשבתי לעצמי שאם הם, שראו אותי צומחת בטייסת כמו תינוקת, מרוצים - עשיתי את שלי".

ידעת אם הרגת שם מישהו?

"לשמחתי אני לא יודעת עד היום אם אי פעם הרגתי מישהו. בעולם שלי אני יודעת שפגעתי במטרה. ברור שזה משנה אם יש מולי מטרה של אדם או אמל"ח, אבל מה שהכי חשוב זה המטרה שקיבלתי: אני צריכה לבצע אותה, נקודה. במקרה הזה, המכונית לא היתה מאוישת".

זו אולי קלישאה, ועדיין, קשה מאוד לחבר את היפהפייה בת ה?30, עם השיער הבהיר הגולש והפנים העדינות, לקוקפיט של מסוק קוברה. אבל כשמאיה נכנסת לתא הטייס של המסוק "שלה", שהיא מטיסה כבר עשר שנים, ומתניעה - זה נראה הכי טבעי בעולם.

היא מדברת בשטף. יודעת להתנסח להפליא אבל נזהרת בכל מילה. לרגעים מצטנעת. זה לא ממש מסתדר עם התדמית של טייסים שמסתכלים על כל העולם מלמעלה. "אני אעדיף לעזור לחבר להחליף פנצ'ר באמצע הלילה בגשם שוטף מאשר לבכות למישהו על הכתף", היא אומרת. בכלל, עדיף להיות בצד שלה. מי שלא בצד שלה כבר יחטוף ממנה.

עוד בוואלה! NEWS

בלי להסתבך: רוסטביף מרשים בקלי קלות

לכתבה המלאה
מאוד לחבר את היפהפייה בת ה?30, עם השיער הבהיר הגולש והפנים העדינות, לקוקפיט של מסוק קוברה. רס"ן מאיה (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

בשבוע שעבר מאיה השתחררה מצה"ל, והאזרחות עוד מוזרה לה. לא נורא, חיל האוויר כבר ידאג להעסיק אותה באימון אחת לשבוע. השבוע היא כבר עשתה מילואים ראשונים על הקוברה שלה, טיסת אימון לבחינת הישרדות בשטח בקור של 5 מעלות. אחרי הלחימה במלחמת לבנון השנייה, בעופרת יצוקה ובכמה וכמה מבצעים עלומים, אחרי שהיתה לא פעם בסכנת חיים, טיסת אימון זה כיף.

היא נולדה ב?1981 בחדרה וגדלה שם. בגיל 4 איבדה את אביה עמיחי בתאונה טרגית, לאחר שנפל לבור. הן נשארו שתיים, היא ואמא שלה, בלי אחים ואחיות נוספים, בלי דמות אב. "אמא החליטה שהחיים צריכים להימשך, ושאין מטרה בעולם שאי אפשר להשיג", היא אומרת, וזה המוטו שעיצב את ילדותה ובגרותה. "אם היא לא היתה אוספת את עצמה אחרי המוות של אבא שלי, לא היית מדבר איתי עכשיו בתור טייסת. היא חינכה אותי להאמין בעצמי ולימדה אותי שהכל אנחנו צריכות לפתור לבד, שתינו, בעצמנו. שצריך להעז בחיים, לא לפחד מכלום. היא אישה אמיצה מאוד".

אמא תמי (65) מספרת שכבר מגיל צעיר היה ברור שמאיה היא משהו אחר. בגיל 3.5 קראה. בבית הספר היסודי, כשהיתה בת 10, הוקפצה ישירות מכיתה ד' לכיתה ו'. בתיכון נבחנה בחמש יחידות לימוד בכל המקצועות החשובים. עומר, חבר שלה מתיכון חדרה, מספר שהבנות קינאו בה כי תמיד בלטה בקבוצת הבנים סביבה. "התיישבתי לידה באוטובוס בטיול לפולין, ומאז לא נפרדנו. היה בה משהו מסקרן מאוד, בדיעבד אני חושב שנדלקתי עליה. היינו יחד גם בתנועת הנוער מכבי צעיר. מצד אחד היא היתה גאון אנליטי, ומצד שני, הכי לא מרובעת שאפשר. היא נראית נהדר, תמיד באה לכל המסיבות, רקדה, דפקה וודקות בטירוף. אנחנו היינו נופלים, והיא המשיכה לרקוד בלי בעיות".

את התיכון סיימה בגיל 16 ושמונה חודשים, והלכה לעבוד בחנות נעליים עד הגיוס. "לא חלמתי להיות טייסת. צריך לזכור שבשנות ה?90, בנות בקורס טיס היה בכלל משהו דמיוני. הגיע צו ראשון, התחילו מיונים, שאלו אותי אם אני רוצה ללכת לקורס טיס. נשמע לי מעניין כל הקטע הזה עם מכונות, לעוף באוויר. שלחתי מכתב בקשה, אמרתי: 'אני אתקדם שלב אחרי שלב ונראה מה יהיה'".

האם מספרת שחתמה לבתה על הרשאה לצאת לקורס עם הרבה חששות ובכי. "אני בת יחידה להורים ניצולי שואה. גם מאיה בת יחידה. לילות שלמים לא ישנתי בגלל החתימה, במהלך הקורס קיוויתי שהיא תיפול. שתעשה הכל כדי להצליח, אבל שתיפול".

את הקורס התחילו 300 חניכים. 290 בנים, 10 בנות. "בשום שלב לא האמנתי שאסיים. זה היה קורס קשה של שנתיים, עם אתגרים פיזיים ומנטליים, צריך להיות נאיבי כדי לחשוב שאתה תהיה זה שיעמוד בסוף על מגרש המסדרים ויקבל כנפיים. הטכניקה הנכונה היא לחשוב בכל פעם על השלב הבא, לא על הסוף".

כבר בשלבים די מוקדמים נשרו רוב הבחורות, והיו גם רגעי משבר לא פשוטים. "היה לי קשה במסעות, בסחיבת משקל, הרגשתי שברגעים האלה אני מייצרת קושי לקבוצה שלי, וזה לא היה פשוט. היה לי הכי חשוב בעולם שלא יעשו לי שום הנחות בגלל שאני אישה. בהתחלה התעקשתי לקחת עלי את הציוד הכבד, רק שלא יקרה שהבנים סוחבים יותר. זה היה מסובך, זה דרש ממני עוד אנרגיה, אבל עם כושר מנטלי אפשר לעשות את זה. היה איתנו אחד שדוף, ואמרתי לעצמי, אם הוא עובר את זה, גם אני. אם הוא מצליח לרוץ פה, תחת המשקל הזה, אז גם אני. היה לי חשוב מאוד לייצר לגיטימציה בתוך הקבוצה שלי, והגברים עזרו לי. אני הייתי עוזרת להם ללמוד את החומר העיוני, להתכונן למבחנים, והם עזרו לי במסע אלונקות".

ואז, אחרי שנה של קורס קרקעי, באה טיסת הסולו הראשונה. "רק חמש דקות על מסוק סייפן, אבל זה היה כל כך מרגש", היא נזכרת בעיניים נוצצות. אחר כך באה האכזבה, כשהבינה שלא תטוס על מטוסי קרב. "יושבים בהאנגר גדול ולפי סדר האל"ף?בי"ת אומרים לכל אחד לאן הוא ממשיך. לפחות ידעתי שאני ממשיכה הלאה למבחני מסוקים. יש כאלה שנפלו, וזה הרבה יותר מבאס".

בפעם השנייה שישבה בהאנגר הגדול ושמעה את שמה, זה כבר היה רגע הרבה יותר מכונן. "ידעתי שאני בדרך להיות טייסת מסק"רים. אי אפשר ממש לשמוח שם, לתת איזו שאגה גדולה, כי יש לידך כאלה שלא ממשיכים הלאה וזה לא נעים כלפיהם". אגב, כל חבריה לשכבה נשרו מהקורס בשלב זה או אחר. אחד מהם אמר לנו: "אמרנו לעצמנו, 'וואללה, כל הגברים בחוץ, ומאיה בסוף תהיה טייסת'. הביאה לנו אותה בגדול".

היה לי הכי חשוב בעולם שלא יעשו לי שום הנחות בגלל שאני אישה (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

מתח מיני, היא אומרת, לא היה. "כבר מההתחלה הצבתי גבולות ברורים: לא מערבבת ביזנס עם פלז'ר. בתקופת הקורס ישנתי עם שתי בנות אחרות, אף על פי שלא היינו באותה מגמה. הייתי ברורה מאוד עם הקווים האדומים שלי: אין שום מערכת יחסים, אין גם שום פתח למשא ומתן בעניין הזה. ידעתי שאסור להיכנס לזה בתוך הסביבה הקרובה שלך, אחרת יש מתחים, אכזבות, בעיות קשות. לכן לא ניסו להתחיל איתי. התייחסו אלי כאל 'אחותי הלוחמת'. אבל כן ידעו שכיף להיות חברים שלי, לצאת יחד לבר בסוף השבוע, לשתות, לבלות, לדבר. ברור שהיה בי משהו שונה, אני הייתי זאת שהולכת עם הקוקו האסוף באוהל, אבל המראה שלי לא עזר לי בחיל האוויר.
"פעם אני וחייל נוסף היינו צריכים לישון באחד הבסיסים, ורצו לסדר לנו מגורים נפרדים. אמרתי שאין צורך, שאנחנו יכולים לישון באותו החדר. זה בא מתוך תפיסה ששום דבר לא יקרה ואין מה לפחד. הרגשתי מאוד בטוחה במקום שלי".

מאיה עצמה התלוצצה לא פעם על היותה אישה טייסת. "לפעמים, כשהחניתי את המסוק קצת לאט, אמרתי להם: 'נו, מה אתם רוצים, אישה'", היא מחייכת.
כשסיימה את הקורס היו איתה עוד שתי בנות. אחת נווטת מטוסי קרב, השנייה טייסת מסוקי סער. מאיה הפכה לטייסת הראשונה של מסוקי קרב. "אני לא מקנאה בטייסות של מטוסי קרב אלא מפרגנת להן. לי, בסופו של דבר, זה היה הרבה יותר נכון להיות במסוקים ולא במטוסים".

היה לה אז חבר, ש"קיבל את זה בגאווה", היא מספרת. "הוא ידע מההתחלה שאני לא אחת כזאת שתשב לו על הברכיים ולא תעשה שום דבר עם עצמה". אמא שלה אומרת שהיא כל כך התרגשה שם על רחבת המסדרים, שלא הצליחה לענוד למאיה את הכנפיים. "רעדו לי הידיים. אמרתי לעצמי, 'יו, הנה את מביכה את הבת שלך...'"

מאיה הפכה לטייסת מסוקי הקרב הראשונה והוצבה בטייסת המסק"רים בפלמחים, שזה אומר שהיא טסה על קוברה ולא על האפאצ'י, שנחשב מתקדם ו"סקסי" יותר. "הסקסיות לא מעניינת אותי. לא הייתי אומרת 'לא' אם היו שולחים אותי לאפאצ'י, אבל גיליתי מהר מאוד שהקוברה הוא אחלה מסוק. עד היום לא התנסיתי באפאצ'י, אני לא יודעת להטיס אפאצ'י. דווקא בא לי לנסות אותו, לראות מה הוא יודע לעשות. זה כמו שיעבור לידך למבורגיני, אז מה, לא יבוא לך לעשות סיבוב?"

"אין לך זמן לפחד שם כי אתה עסוק בהישרדות"

הקוברה ("צפע", בכינויה הצה"לי) היא מכונת מלחמה משוכללת עם שמונה טילים נגד טנקים, כוורת רקטות ותותח תלת?קני 20 מ"מ. יש בה שני טייסים: האחד מטיס את המסוק, והאחר הוא המפקד, זה שמחליט באוויר מה עושים. הוא גם זה שיורה. ההיררכיה ברורה: זה שיושב מאחור הוא שמטיס, זה מלפנים הוא המפקד. מאיה זוכרת היטב את הפעם הראשונה שהוזנקה בטייסת. איך לא. "הזניקו אותי לפעילות בעזה. היה חייל פצוע בשטח, רצו להכניס פנימה ינשוף (בלק הוק; ע"נ) שיפנה אותו, וביקשו שניתן לו חיפוי למקרה שיירו עליו. לצערי הוא נפטר מהירי של המחבלים. אני זוכרת שהשתדלתי לא להיות מעורבת רגשית, זה מפריע בשיקול הדעת בשטח. אבל אחרי שירדתי מהמסוק, כשהסתובבתי בבסיס, הרגשתי תסכול שלא הצלחנו להציל אותו. חשבתי שאולי היינו יכולים להגיע מהר יותר, שאולי בפעם הבאה נוכל להיות זריזים יותר".

הפעולה המבצעית הראשונה שבה השתתפה היתה תקיפה של מחסן נשק בעזה. אבל אז היא רק נהגה את המסוק, ומפקד המסוק לחץ על הכפתור. במלחמת לבנון השנייה זו היתה היא שפיקדה על הקוברה, ואז גם ירתה את הטיל המבצעי הראשון שלה, שבוע וחצי אחרי פרוץ הקרבות.

"במלחמה הייתי באוויר 12 שעות ביום. היינו עושים משמרות. טסים, תוקפים, יורדים לתדלק, חוזרים לאוויר. היתה עייפות גדולה, אבל היו גם דריכות ואנרגיות מטורפות ונחישות להצליח".

ידעת שאת עלולה להיפגע או ליפול בשבי.

"לגמרי. זה הסיכון של המקצוע הזה. אני מפחדת מהמוות, אבל במסוק זה לא יותר מבאופנוע או בג'יפ או בכל מקום אחר. במלחמה היתה טיסה אחת שירו עלינו, היינו מעל בינת ג'בל בקרב של גולני, שנהרגו בו לא מעט לוחמים. ירו עלינו נותבים. אין לך זמן לפחד שם כי אתה עסוק בהישרדות, בלעשות פעולות שלא יפילו לך את המסוק. עמדנו מעל הכפר, לא ירינו חזרה כי זה היה בעצם להחזיר אש אל תוך הכפר. ברגעים האלה יש לחץ מבצעי, לפעמים יש גם קונפליקט בין מפקד המסוק, שרוצה להשלים את המשימה, לבין הטייס, שרוצה לשמור על המסוק. אני הטסתי אז את המסוק ודחפתי לצאת משם בגלל הירי עלינו, מפקד המסוק רצה להישאר. בסוף נשארנו שם, ביצענו את המשימה ויצאנו. לא פחדתי למות, גם לא ליפול בשבי. אני לא מתעסקת עם כל העניין הזה של אישה בשבי. אנחנו אנשים מפוכחים, אתה מתאמן לקראת זה, מכין את עצמך לכל הסיטואציות".

"אני כל הזמן בחרדות עליה", אומרת אמא תמי. "גם כשהיא היתה בת 17 ולקחה את האוטו ביום שישי בערב, לא הייתי נרדמת עד ששמעתי אותה מחנה, ואז הייתי רצה מהר למיטה, נכנסת מתחת לשמיכה ועושה את עצמי ישנה. מאז שהיא התחילה לטוס היה לנו הסכם שהיא מסמסת לי בכל פעם שהיא יורדת מטיסה. במלחמת לבנון הייתי בחרדות גדולות, היא השתדלה לעדכן אותי בכל פעם אבל לא תמיד היה לה זמן. בעופרת יצוקה היא בכלל ניסתה לסבן אותי שהיא לא באוויר, אבל מהר מאוד עליתי על זה. אלה לילות בלי שינה, רגעים מתוחים מאוד, הילדה הזאת היא אהבת חיי, אבל זאת אני שחינכה אותה שאין דבר שיעמוד מולה, אז אני לא יכולה לעצור אותה. את הבעיות שלי אני צריכה לפתור עם עצמי".

"מסתכלים לראות אם זה אמיתי, הכנפיים האלה"

במלחמה חוותה מאיה אובדן של חבר קרוב. ת?ם פרקש מקיסריה, חברה הטוב מקורס הטיס, נהרג עם האפאצ'י שלו. "הוא היה טייס מעולה, או איך שאצלנו מכנים את זה - 'סטיקר'. אהב מאוד את החיים הטובים. היינו יוצאים יחד לשתות, וכמה פעמים הייתי אצלו בבית בקיסריה ופגשתי את המשפחה שלו. בסוף הקורס הוא הלך לאפאצ'י ואני לקוברה, אבל נשארנו חברים טובים. כששמעתי שנפל מסוק הייתי בפעילות מבצעית מטורפת בלבנון. חשבתי לעצמי, זה בטח מישהו שאני מכירה, אבל לא שיערתי שזה הוא. זה לא הסתדר לי עם ת?ם, כי הוא תמיד היה סמל לחיים. בהלוויה שלו בכיתי המון. זה לא קורה לי הרבה בחיים".

כטייסים, הרגשתם את הכשלים של המלחמה?

"לא, מבחינתנו זאת היתה עבודה שעמדנו בה. כל אחד נתן הרבה מעבר למה שאפשר לחלום בכלל".

בעופרת יצוקה כבר מילאה תפקיד מבצעי במטה השליטה של חיל האוויר בתל אביב. "השוני הגדול בין המלחמה למבצע היה בעניין התעבורתי. עזה היא שטח הרבה יותר קטן מלבנון, וכל סדר הכוחות, המטוסים, המסוקים - מסודר אחרת, צפוף יותר. ההתנהגות בשטח שונה. שוני נוסף היה שיתוף הפעולה בין הכוחות האוויריים לכוחות הקרקע. ראיתי שהופקו הרבה לקחים מהמלחמה והעבודה בין השמיים לאדמה היתה מדהימה. התיאום, התפוקה, השיתוף - הכל היה טוב יותר. אחרי התקיפות היינו יושבים ומתחקרים יחד את האירועים. אנחנו למשל היינו צמודים לחטיבת הצנחנים; המפקדים שלהם הכירו את המסוקים שלנו, טסו בהם, היתה אינטימיות בעבודה. זה נתן תוצאות טובות יותר".

אחרי התקיפות שבהן השתתפה, קראה את הדיווח בעיתונים וחייכה לעצמה. "הייתי מסתכלת ואומרת לעצמי, טוב, זה אני עשיתי. לפעמים כתבו שחוסלה חוליה, ואני ידעתי שבכלל לא היתה שם חוליה. זה היה משעשע. אבל שימח אותי שאנשים ידעו כמה מה שעשיתי חשוב. לא היה אכפת לי שיידעו בדיוק איזה מסוק עשה את זה. הצבא נתן לי הזדמנות להיות חלק מהעשייה הזאת, וזה מה שחשוב לי. אין לי עניין שיידעו בציבור מי אני. בכלל, לא הרבה אנשים יודעים שאני טייסת קרב. מי שיודע הם החברים שלי בטייסת, החברים הטובים שלי מחדרה, אמא ועוד כמה מכרים".

אז זהו, שכשהיא במדים, די קשה לה להסתיר את הכנפיים שהיא עונדת מעל הכיס השמאלי של החולצה. "כן, עוצרים אותי ברחוב לפעמים. לפני כמה חודשים עצרה אותי אמא של טייס ברחוב בתל אביב. היא שאלה אותי: 'מה, את טייסת?' עניתי לה: 'כן, אני טייסת'. היא התלהבה מאוד, היה לה חשוב לספר לי שגם הבן שלה טייס. גם כשאני עומדת עם האופנוע ברמזור, עוצרים אותי. התגובות בדרך כלל מפרגנות מאוד. בהתחלה זה גישוש כזה, מסתכלים לראות אם זה אמיתי, הכנפיים האלה, ואז אומרים: 'כל הכבוד לך' - ואני כבר נעלמת להם בנסיעה. זה נעים, הפרגון, אבל אני דווקא מעדיפה להיות אנונימית. גם כשאנחנו נכנסים לבר על אזרחי לא כתוב לנו על המצח שאנחנו טייסים. אני יודעת מבפנים מה זה להיות טייס, ומי הם הטייסים האלה שיצאה להם תדמית של אנשים יהירים. זה ממש לא נכון. מאחורי כל טייס כזה עומד בן אדם עם רגשות, עם קשיים ולבטים. כל אחד הוא סיפור אחר. יש כאלה שהם מוחצנים יותר, ויש גם מופנמים".

פוינטר, אופנוע וג'יפ

היא גרה לבדה בדירה שכורה בתל אביב, שתי דקות מהים. שני חדרים - חדר שינה וסלון. מגדלת את צ'וקו, כלב הפוינטר הנאמן. נוסעת באופנוע אבל גם בג'יפ אופנתי. לומדת לתואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת תל אביב. "יש לי שתי חבורות של חברים: החבורה מחדרה, שזה אומר אני ועוד עשרה בנים מהתיכון, וחבורת הטייסים והטייסות. "עם החבר'ה מחדרה אני נפגשת לפחות פעם בשבוע. לא מפריע לי שכולם שם בנים, זה דווקא מרגיש לי טבעי, יותר זורם מנשים. יש פחות אמוציות. יש לי גם חברות טובות, אבל עם הגברים פשוט לי יותר. הם מקבלים אותי כמו שאני, יותר בסלחנות. אם אני מבריזה, למשל, אין להם בעיה עם זה. אם אני אצטרך משהו, כל העשרה מייד יתייצבו לעזור לי. אבל גם להפך. אנחנו יוצאים הרבה יחד. שותים וויסקי, בירה, גם וודקה. אנחנו גם מסתובבים הרבה בארץ. פעם בשנה יוצאים למעיין צבי, שמים אוהל ועושים חיים".

בזמן הפנוי בבית היא אוהבת לבשל. "אני מתה על מרק עוף מהמתכון של אמא, ועושה דגים חבל על הזמן. בכלל, הכל קשור אצלי לעניין הידיים, ההתעסקות הזאת. אני אוהבת מאוד את החדשנות באוכל. אני תולעת ספרים, קוראת כמעט הכל. אני בוחרת את הספרים לפי הסופר. אוהבת את המינגוויי ואת מרקס, אבל אהבתי גם את הספרים 'כמעיין המתגבר' ואת הביוגרפיה של טומי לפיד, 'זיכרונות אחרי מותי'".

למה עזבת את הצבא? יכולת להישאר ולהמשיך את הקריירה הצבאית.

"החלטתי להמשיך הלאה, להתפתח בכיוונים אחרים. אני רוצה לעסוק בניהול של פרויקטים באזרחות, עוד לא יודעת בדיוק מה. רגע, אני רק חמש דקות אחרי. נתתי לצבא את הכל, הגיע הזמן לצאת לדרך חדשה. אני בת 30, ולאמא שלי כבר מדגדג שיהיה לי בן זוג, שאתחתן, שאעשה לה נכדים.

"בשירות היה לי הכל. למדתי להתמודד עם סכנה ומצבים קשים, נחשפתי למפקדים מעולים, לאנשים נהדרים, עברתי חוויות מחשלות. חיל האוויר זה לא רק ללכת ולהפציץ, זה גם דרך חיים. זה הדרכה. זה חיבור לבני אדם. אני הייתי מחוברת מאוד לדרך שלי".

תתגעגעי?

"גם היום, אם כמה שבועות אני לא עולה על המסוק, אני מרגישה שזה חסר לי. עכשיו אני צריכה לעשות מילואים פעם בשבוע, וזה חשוב מאוד. אין הרבה טייסים וטייסות בחיל האוויר, ולבוא לטייסת פעם בשבוע ב?20 השנים הקרובות זה דבר הכרחי. נכון שזה לא תמיד נוח, ולפעמים אני צריכה לוותר על בילוי עם החבר'ה כי אני תקועה באיזו טיסת אימון, אבל אני יודעת כמה זה חשוב".

אם לא יהיו תקלות, בעוד כשלושה שבועות יעמדו חמש טייסות חדשות על מגרש המסדרים. מאיה אומרת ש"קודם כל חשוב שהן יהיו בני אדם. הטייסת שאליה הן יגיעו היא המקום שבו הן יהיו הרבה זמן. הן יצטרכו לפלס את דרכן עם שכל, להיות ברורות מאוד, להציב גבולות וקווים אדומים עם הטייסים, ואז הכל יהיה קל יותר. הן יצטרכו ללמוד ולהקשיב לאחרים, ולדעת בכל שלב שהנקודה שהן הגיעו אליה היא לא בהכרח זו שהן יהיו בה בהמשך. אני כל הזמן הרגשתי שיפור. אחרי הטיל הראשון, אחרי תפקידים שונים שביצעתי. למדתי מהן נקודות התורפה שלי, מה אני מסוגלת לעשות. זה עיצב אצלי את תפיסת החיים, אני מאמינה שגם להן זה יקרה. והכי חשוב - שיזכרו להיות צנועות ולשמור על פרופורציות. להיות טייסת זה אולי סמל סטטוס, אבל יש הרבה אנשים שלא עשו קורס טיס והם אנשים מדהימים וראויים להערצה. אמא שלי, לדוגמה".

גם עבור בנות שמתלבטות אם ללכת לקורס טיס יש לה כמה עצות. "דבר ראשון, להעז. לנסות. לא לפחד. ללכת עם החלומות שלך. אין דבר שהוא בלתי אפשרי. דבר שני, לעשות מה שטוב בשבילך. לא לעשות דברים שטובים בשביל אחרים, כי אז זה לא יצליח".

"כשהיא היתה קטנה חשבתי שאולי תצא ממנה כימאית או פיזיקאית", אומרת אמא תמי, "שתמציא איזו תרופה ייחודית. אבל מאיה ניגנה ושיחקה כדורסל והלכה להיות טייסת, וזה מצוין. ברגע שהיא בחרה, ידעתי שהיא תצליח. עכשיו צריך ללכת הלאה. יאללה, שתביא מישהו, שתתחתן. שיזחלו אצלי בסלון הכי הרבה תינוקות שאפשר".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully