לפיישנטס, בת 29, שבעה ילדים משישה גברים. שלושה מצאצאיה מתו מאיידס, וגם היא עצמה חולה. כעת היא גרה עם אחותה, שנדבקה בנגיף ואיבדה את בעלה לפני כמה שנים באותן נסיבות. לונדיווה, 25, בחודש השביעי להריונה, חולה באיידס - בדומה לשני ילדיה (בני 3 ו?5). בן זוגה ושני הוריה מתו.
מסע מצולם לקוואזולו-נטאל שבדרום אפריקה- צפו בתמונות
פטריסיה (56) מגדלת את ששת נכדיה, שמחציתם חולים באיידס. הם איבדו את ארבעת הוריהם בגלל הנגיף. טובילי (23) מגדלת את בנה ואת שבעת אחיה ובני דודיה ששניים מהם חולים, לאחר שהסבתא וכל ההורים במשפחה מתו מאיידס ונקברו בחצר הבית.
שערו בנפשכם מקום שבו אחד מכל שלושה תושבים הוא נשא איידס; שהאבטלה בו נושקת ל?80 אחוזים; שמחצית מאוכלוסייתו מוגדרת כענייה מרודה; שאחד מכל חמישה ילדים בו התייתם מאב או מאם שמתו מאיידס, וש?70 אחוזים מתושביו העובדים משתכרים פחות מ?270 שקלים לחודש.
זוהי קוואזולו?נטאל, פרובינציה במזרחה של דרום אפריקה, אזור מגוריו של שבט הזולו. מדובר במקום שבו ריכוז נשאי האיידס הוא הגבוה בעולם. כ?10 מיליון תושבים מתפרשים על שטח עצום של כ?92 אלף קמ"ר, וכ?3 מיליון מתוכם אובחנו כנשאי HIV. ואלה רק האנשים שנבדקו. על פי דו"ח האו"ם מ?2009, המספר מאמיר ל?39 אחוזים שנדבקו בנגיף.
בקוואזולו?נטאל אין משפחה ללא אדם שנושא את המחלה או שמת ממנה. בכל שנה נדבקים בפרובינציה כ?134 אלף תושבים, ובכל יממה מתים מאיידס יותר מ?300 איש. ביקרנו בשבעה כפרים. גילינו מאות חולי איידס ותמונת מציאות מזעזעת והזויה. חומר למחשבה לכל מי שסבור שיום האיידס הבינלאומי שחל אתמול ומחלת האיידס ככלל הם עניין רחוק ולא מוחשי.
חיי היום?יום הכפריים באפריקה לא השתנו באופן משמעותי ב?100 השנים האחרונות, מלבד העובדה שלכל אחד, בלי יוצא מן הכלל, יש טלפון נייד. כך נראים החיים בפרובינציה: 54 אחוזים מהתושבים הם כפריים, ב?61 אחוזים מהבתים אין חשמל, 57 אחוזים מהאוכלוסייה מבשלים על מדורה, ול?64 אחוזים אין מים זורמים או שירותים. באזורים הכפריים עומדת רמת ההכנסה של בני המזל המועסקים על פחות מ?20 רנד ליום (עשרה שקלים).
למרות המחסור במים זורמים ובחשמל, מפתיע לגלות שהתושבים נקיים מאוד. הם מתרחצים בגיגית מים שחוממה על מדורה קטנה במטבח. הרחצה מתבצעת בשני שלבים - קודם רוכנים מעל הגיגית ומסבנים את פלג הגוף העליון, אחר כך עומדים בתוך הגיגית ורוחצים מהמותניים ומטה.
אם בתחילת המאה הקודמת הגבר היה יוצא לצוד ומביא אוכל הביתה, והאישה דאגה לילדים, בישלה, ירדה לנהר להביא מים ומילאה את דרישות הבית - השוני היחיד כיום הוא שהגברים כבר אינם צדים. הם בעיקר יושבים בטלים, אינם מוכנים ללמוד, להתפתח או להתקדם, ומאופיינים ביצר מיני חייתי ובאפס תודעה על ההשלכות של התנהלותם.
המקומיים טוענים שמין הוא הדבר היחיד שזמין להם בחינם ובשפע, והם לא מצליחים לשנות את ההרגלים שלהם גם אחרי שהם נדבקים באיידס. אחת הבעיות הקשות בפרובינציה היא ילודה בקרב נערות, שרוצות להיכנס להריון רק כדי לקבל מענק חודשי מהמדינה בגובה 260 רנד לילד. פעם הן היו בורחות מהבית כדי ללדת, אבל היום זאת נורמה. גברים "קונים" בנות צעירות למתן שירותי מין בעבור מכשיר טלפון נייד, שעולה כ?50 שקלים.
אמא לא יודעת מי האבא
מעמדה של האישה בחברה לא מאפשר לה לבקש מבן זוגה שישתמש בקונדום וגם לא שיימנע מלשכב עם נשים אחרות. כמעט לכל הנשים בקוואזולו?נטאל יש ילדים מחוץ לנישואים וברוב המקרים הן לא יודעות היכן האב או אפילו מי הוא.
הגבר חזק דיו (שלא לומר חזק מדי) כדי שיתאפשר לו לנהל מערכת יחסים עם כמה נשים בו בזמן, להכניס את חלקן להריון או להדביקן באיידס, וזאת בלי שיתחתן או יישא באחריות מינימלית. עד שזה לא ישתנה, אין סיכוי שהתפשטות המחלה באזור תיבלם.
נשיא דרום אפריקה, ג'ייקוב זומה, מחזיק בעצמו כמה נשים חוקיות ויש לו כמה ילדים מחוץ לנישואים. זומה אמר פעם כי מי שמתקלח אחרי קיום יחסי מין, מובטח לו שלא יידבק באיידס. ואם זה מה שאומר הנשיא, מה הפלא ששיעור הנשאים במדינה זו הוא הגבוה ביותר בעולם?
האוכלוסייה בפרובינציה משתייכת אמנם לשבט הזולו, אבל לא נותר זכר מחיי היום?יום השבטיים. התושבים לובשים את הבגדים המסורתיים רק בחגים ובחתונות, והולכים לכנסיות בדבקות, אולם המנהגים שלהם אינם דומים לחיי הכנסייה המוכרים במערב. הם מסתמכים על הרפואה המערבית והולכים גם לרופאי אליל.
לכל אזור יש צ'יף, והוא מחליט כמעט הכל. הוא מחלק את השטחים לתושבים, קובע מי יגור היכן וכמה שטח יקבל כל תושב בתמורה לפרות או לשווה ערך. יש בית דין של הצ'יף ומוסד בוררות, ורק במקרים נדירים יעורבו המשטרה והשלטונות. כשהצ'יף הולך לעולמו, סמכויותיו עוברות לאשתו. באחד הכפרים פגשנו את הצ'יפית המקומית בחלוק ומצ'טה בידה, בדרכה לנכש עשבים ביער ששטחו כ?50 קמ"ר.
טקסי החתונה נערכים לפי מסורת השבט. חתונה כאן היא דבר מורכב המצריך ניהול משא ומתן עם הורי הכלה בנוגע למספר הפרות שיעניק להם החתן. המספר נע בין 8 ל?15 פרות, ומחירה של כל אחת עומד על כ?3,500 שקלים - המון כסף גם במושגים מערביים. החתן צריך לשלם את הוצאות הטקסים, וזו אחת הסיבות לכך שחתונות כאן הן דבר נדיר. הם פשוט לא מתחתנים. כל האמהות שפגשנו היו חד?הוריות.
ככל שמתרחקים מערי החוף, הנחשבות מתקדמות ומפותחות, נעלמים האנשים הלבנים ומתגלה מציאות פרימיטיבית. בצידי הדרכים לא נראים מוכרי בובות עץ, אין כבישים סלולים ואפילו לא חיות אקזוטיות. בעשרה ימים באפריקה לא ראיתי אפילו קוף אחד. יש בעיקר עוני מחפיר, ייאוש נוראי ואינסוף מחלות.
בכל בית שאליו נכנסתי שאלתי כמה נפשות חיות בו. אף פעם לא קיבלתי תשובה מהירה וקצרה. היו בתים שבהם הסבתא החלה לספור, כי גם לה עצמה לא ברור כמה אנשים גרים איתה. חוסר הבהירות נובע מכך שברוב המקרים חלק מילדיה של הסבתא מתו, והיא מטפלת בנכדים וגם בילד יתום של השכנים או בילדים של אחותה שהלכה לעולמה.
תעשיית מין בדרבן
המודעות היום גדולה מתמיד, ובכל בתי הספר עובדים נציגי הצלב האדום ומעבירים סדנאות על אמצעי מניעה להפסקת הפצת המחלה. אלא שבסופו של יום עיקר הבעיה היא מנטלית ותרבותית.
אחת הסיבות המרכזיות לכך שהאזור הפך לריכוז נשאי האיידס הגבוה בעולם היא הנמל בעיר דרבן, שנחשב לאחד העמוסים באפריקה. הנמל שוכן לחוף האוקיינוס ההודי, וממנו עוברות סחורות בדרך היבשה לכל רחבי דרום אפריקה. קו זה מתחזק תעשיית מין ענפה, נוסף על אבטלה בממדים העולים על כל דמיון ועוני נורא שבאים לידי ביטוי בתזונה לקויה - המתכון המושלם להתפשטות המחלה.
בשנים האחרונות גברה בקוואזולו?נטאל הפתיחות לשמוע על האיידס, הודות לפעילות הצלב האדום בחינוך בבתי הספר, בהקמת קבוצות תמיכה ובסיוע למשפחות. עד לפני ארבע שנים לא היו מדברים על המחלה, ואנשים לא פנו לקבל טיפול מחמת הבושה.
הצלב האדום הדרום אפריקני, הנתמך על ידי הצלב האדום האנגלי בפרויקט הסיוע וההסברה סביב נושא האיידס, כולל כ?1,400 מתנדבים, שגם הם ברובם חולים או נשאים, והם מצליחים לטפל בכ?30 אלף איש - אחוז אחד בלבד מכלל הנשאים בקוואזולו?נטאל.
איש העסקים השוויצרי ז'אן אנרי דינאן הקים את הצלב האדום ב?1859, לאחר שהגיע לצפון איטליה וראה את תוצאות קרב סולפרינו נגד אוסטריה. הוא נחרד מסבלם של הפצועים בשטח, והחל בתהליך שהוביל לחיבור אמנת ז'נבה. בנוסף הקים ארגון ניטרלי שיסייע לפצועים באשר הם, לא משנה מאיזו מדינה הם ועל מה לחמו, ופעילותו זו זיכתה אותו בפרס נובל הראשון לשלום. הבחירה בשם נעשתה בשל דגלה של שווייץ, ללא שייכות דתית כלשהי. הארגון ההומניטרי הגדול בעולם פועל בכ?140 מדינות, וגם מגן דוד אדום שייך לו מבחינה ארגונית. במקרי אסון יש לחיבור הזה משמעות רבה.
אנשי הצלב האדום מספקים מזון לנשאי האיידס, המחויבים לשמור על תזונה בסיסית בזמן נטילת התרופות. בנוסף, מחלקים המתנדבים לחולים זרעים לשתילה עצמית לצורך גידול ירקות למאכל ולמכירה - בד בבד עם הקמת חוות גידול שכונתיות של תרנגולות, ובכך הם יוצרים מעין משק עצמאי בין החולים.
המדינה מחלקת את התרופות (ARV) בחינם, וכך פוטרת את עצמה מכל נושא התמיכה הפיזית והנפשית בחולים. לפני כמה שנים הוחלט לצאת במסע הסברה כדי לנסות ולהילחם בהתפשטות המחלה ולעורר מודעות. הממשל חילק דפי הסבר על מחלת האיידס, וקונדום הוצמד בסיכת מהדק לחוברת.
הצלב האדום פיתח תוכנית לימוד בבתי הספר. בבית הספר אינג'בולו בכפר אמלונגווה מקיים נציג מטעם הצלב האדום שיעורים לתלמידים בני 15-11 פעמיים בשבוע. הילדים מנהלים דיונים על חינוך מיני, ניצול, אונס, סמים ובעיקר על מחלות. הילדים מקבלים רשימה של נושאים: לחיצת יד, מין אוראלי, תרומת דם ובדיקת רופא, ונדרשים להגדיר באיזו רמת סיכון מציבה אותם כל פעולה ופעולה.
התלמידים שומעים על דרכי ההידבקות במחלה, לומדים איך לשמור על תזונה והיגיינה, כיצד להשתמש באמצעי מניעה, איך לחיות עם איידס ואיך לטפל בבן משפחה חולה איידס. הנושא אינו זר לתלמידים, אף על פי שהם עדיין מתקשים לדבר עליו בטבעיות.
אין זה מקרי שבכל המשפחות שפגשנו נתגלו נשאים. מאז 2007 זה קורה יותר ויותר בעקבות פעילות אינטנסיבית של הצלב האדום, שאנשיו מעודדים את המקומיים ללכת להיבדק ולקבל טיפול ARV, המאט באופן משמעותי את קצב התפתחות המחלה. מי שהיה חולה לפני מעורבות אנשי הצלב האדום - פשוט אינו עוד בחיים.
שאלות לדודה מגי
פרק אחד בחוברת הלימודים של הצלב האדום מוקדש למכתבים, שאנשים מפנים כביכול אל "דודה מגי". התלמידים אמורים לנתח כל מכתב ולעזור לדודה מגי לענות לשולח. הנה לדוגמה אחד הסיפורים: "דודה מגי שלום, שמי פרל ואני בת 15, אני גרה בבית עם אמא שלי, יש לי תינוקת בת חמישה חודשים. הבעיה שלי היא שאני עדיין אוהבת את האבא של הילדה שלי, סוני בן ה?25. אני יודעת שסוני נפגש עם בנות אחרות בזמן שהייתי בהריון, ושאחת מהן חולה באיידס. סוני רוצה שנחזור להיות יחד, אבל אני מוטרדת משאר הבנות. חשבתי על שימוש בקונדומים, אבל סוני מסרב להשתמש בהם. אמא שלי אומרת לי להישאר בבית ולחזור לבית הספר, אבל אני אוהבת את סוני ומפחדת לאבד אותו. מה עלי לעשות?"
אחרי שנפגשתי עם עשרות משפחות בקוואזולו?נטאל, הסיפור הבדוי מתגמד לעומת הסיפורים האמיתיים ששמעתי במקום הלא פשוט הזה.