יגאל עמיר מרצה היום עונש של מאסר עולם, לאחר שהורשע ברצח ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. מאסרו של עמיר העניק הזדמנות פז לבחון את גבולות הסובלנות של הציבור הנאור במדינת ישראל, מימין ומשמאל. רוב הציבור נכשל במבחן כשלון חרוץ. התוצאה של הרוח הגבית שנשבה מהציבור הייתה ועודנה פגיעה מתמשכת בזכויות היסוד של עמיר. במהלך מאסרו, חווה עמיר כמעט כל פגיעה אפשרית בזכויותיו. הדוגמא הקיצונית והמפורסמת ביותר הייתה התנגדות שב"ס לכך שיביא ילד לעולם, מסיבות בטחוניות.
מעבר לזה, מאז שנכלא לראשונה, מוחזק עמיר בתא לבדו כאשר בית המשפט המחוזי מורה על הארכת הפרדה זו מדי ששה חודשים. ההחלטות השיפוטיות מתקבלות על סמך חומר חסוי שמפיקים נציגי השב"כ, שאינם מופיעים לדיונים. ממילא, בשונה מעדים רגילים, מחברי הדו"חות אינם מתחייבים כלפי בית המשפט להציג חומר ראיות שכולו אמת או שיש בו קורטוב של אמת. באופן זה, גם ידיהם של השופטים ההגונים ביותר כבולות מלבחון את צדקת הטענות כלפי עמיר, וזכויותיו נפגעות שוב ושוב.
ממילא, ההכרעות על פגיעה בזכויותיו של עמיר נופלות בשטח בו הביקורת השיפוטית אינה קיימת, הלכה למעשה. בשנים הראשונות למאסרו, הפרדתו של עמיר מיתר האסירים התבססה על טענת המדינה כי קיים חשש שאסיר אחר יפגע בו. איש לא קלט אז את הפוטנציאל הנפיץ של טענה זו, המאפשרת החזקת כל אסיר בהפרדת יחיד, רק מאחר שהוא עלול להיות קרבן לאסירים אחרים. איש גם לא הרים גבה מדוע עמיר לא יכול להיות מוחזק באגף לאסירים טעוני הגנה.
בחלוף השנים, כשהסתבר שבתי משפט לא מוכנים לקבל טיעון זה, שלפה המדינה את הטיעון המנצח לפיו החשש שעמיר יפיץ את "משנתו האידיאולוגית" מסכן את "בטחון המדינה". לאור העבירה בה הורשע נקל להבין שאיש לא הרהר אחר צדקת הטענה. כל השנים לא היה עמיר מיוצג בדיונים בעניינו והשאלות שהיו צריכות להישאל לא נשאלו. גם לא על ידי השופטים.
מוסד העבדות של מערכת המשפט
לאחרונה, שינינו גישה. החלטנו לנסות ולקבל תשובות. ואכן, הדיון המשפטי בו חקרנו את קציני המודיעין של שירות בתי הסוהר התגלה כמחזה הטוב בעיר: נציגי שב"ס לא ידעו לספר לבית המשפט מהי אותה "משנה אידיאולוגית" של עמיר, בשמה מתבקשת החזקתו בהפרדת יחיד. הם גם לא ידעו להשיב מדוע לא ניתן להחזיק את עמיר יחד עם אסירים האוחזים במשנה אידיאולוגית הפוכה, היכולים להשפיע על דעותיו.
כך גם למדנו שכלל האסירים הבטחוניים הערבים, ובכללם רוצחי השר זאבי ורבי-מרצחים כמו עבדאללה ומרואן ברגותי, שהורשעו בקרוב לשבעים עבירות רצח כלואים באגפים פתוחים, עם מאות אסירים הממשיכים לקרוא לרצח חפים מפשע, מסיבות אידיאולוגיות.
בית המשפט העליון כבר פסק כי "עוצמת חומרתה של העבירה שנעברה על ידי יגאל עמיר, על כל השלכותיה, מצאה את ביטויה המלא והקונקלוסיבי בענישה הפלילית שנגזרה עליו". לא כך סבורים בשב"ס ובשב"כ. כך, לדוגמא, למרות שחלפו 16 שנים - שב"ס לא מאפשר לעמיר להתפלל במניין. אפילו בימים הנוראים. לפעמים יש לי הרגשה שבמקום בו כתוב במחזור יום הכיפורים של שירות בתי הסוהר "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" מופיעה כוכבית שמפנה לתחתית העמוד, שם הוסיפו, באותיות קטנות: "חוץ מיגאל עמיר".
כלל השוויון בפני החוק אמור להבטיח דין שווה לכל. עוצמתן של חברה ומערכת משפטית נמדדות בנכונותן להחיל את העקרונות המשפטיים הדגולים על האנשים הדחויים והמוקצים ביותר. ואולם, יישום זה דורש גדלות נפש ולעיתים אף אומץ - לפסוק נגד דעת ההמון. ארצות הברית של אמריקה תישאר, לעולם, דוגמא לפער שבין העקרונות הנשגבים ליישומם בשטח: השוויון היה, מעולם, עיקרון מרכזי בחוקה האמריקאית. ועדיין, הדבר לא מנע משופטי בית המשפט העליון לקבל את מוסד העבדות כחוקי, כאשר חלק משופטי בית המשפט העליון אף החזיק עבדים באחוזותיהם.
עמיר הוא מוסד העבדות של מערכת המשפט הישראלית. הוא נייר הלקמוס לבחינת המתח בין הנורמות לדרך יישומן ע"י מערכת המשפט. הוא אשר אמרנו, בגרותה ושכלה של מערכת משפטית אינן נבחנות לפי הכללים היפים שהיא קובעת אלא בנכונותה להחיל אותם בענייני אנשים שמעשיהם פגעו בבטן הרכה שלה.
ועדיין, לאור היחס הסובלני שמגלים מערכת המשפט וחלק מהציבור הנאור לפגיעה בזכויותיו, נותרת היום, יותר מתמיד, השאלה: מי יגאל את עמיר?
הכותב הוא עורך דינו של יגאל עמיר