אין במאי דוקומנטרי שלא היה מוכר את אמו כדי להיות שם: נשים דתיות מדברות על מיניות בתוך מקווה במתחם מעוצב להדהים. נשים מתאספות, מפטפטות, נוגסות, מתיישבות. סיבת ההתכנסות היא השקת הספר "מרחק, נגיעה" (ידיעות אחרונות) ושיחת בוקר על הזוגיות שלנו, על הגוף שלנו, על הדברים שלא מדברים עליהם.
כדי להבין מה יוצא דופן בפרסום ספר על המרחק שבין הגבר לאישה, צריך לראות את נעמי וולפסון, המחברת. היא פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית, תושבת פסגות, אם לשמונה, ראשה עטוי מטפחת - והיא כתבה (יחד עם בתה!) ספר עדין ונועז בנושא אינטימיות זוגית והנאה. המעשה המיני במבט היהודי, מדגישה וולפסון בלי לכחכח, לא נועד רק לפרייה ולרבייה אלא גם לתענוג, וימי הנידה האסורים הם שמרוממים את הקשר הפיזי. כל מעשה בין בני זוג מתוך הסכמה הוא נכון לפי ההלכה, כתבה באומץ, וכל מה שיגביר את היצר ואת השמחה המשותפת יש בו ברכה. "המרחק יוצר נגיעה, הכמיהה יוצרת עונג. ההגבלות יוצרות געגוע, מעצימות את החשק", אמרה, וכולנו השפלנו את העיניים לכיוון העוגיות. היחידה שלא חשה נבוכה היתה הבת שלה, צופיה שקורי: "לאורך כל הדורות, אמהות היו מדריכות את בנותיהן לגבי מיניות, טהרת המשפחה. זה היה טבעי. היום זה טאבו. כשקיבלתי הדרכת כלה מאמא, כל החברות שלי הרימו גבה".
"כולנו נשים, כולנו רוצות אהבה, כולנו עם מחזור, כולנו עם מיניות", אמרה וולפסון בקול יציב, מנסה לגרום לעיניים לעלות בחזרה. "היהדות מקשיבה לאישה, נותנת לה מרחב, כך שבימים מסוימים היא לא צריכה להביא את תיק התירוצים של 'כואב לי הראש', ומותר לה להתכרבל עם עצמה או עם ספר טוב". צחקנו. המבוכה התפוררה. "אחר כך יגיעו ההשתוקקות, הרצון להיות יחד. טומאה אינה לכלוך אלא היעדר חיים. מקווה הוא סיום של תהליך פנימי של האישה בינה לבין עצמה. אני טובלת במים בראשיתיים, נטענת, ומשם מגיעה למפגש עם בן הזוג מלאת חיות, אנרגיה, מלאת מיניות".
מדובר במהפכה, לא ברפורמה. הספר הרהוט צמוד למקורות ישראל ואינו מערער על ההלכה. אולי משום כך נעמי וצופיה לא ביקשו הסכמות מרבנים. רב שראה את הספר כעס. "עוד לא ראינו שמדברים כך בגלוי על חשק ותענוג", אמר לנעמי. "אבל בקבלה כתוב שהעולם נברא כדי להתענג בו", ענתה לו. "בסדר", התרצה הרב, "אבל לא עושים מזה ספר". נעמי שאלה: "מפרסמים ספרים על תולעת באורז, ועל זה לא?"
פסיכולוגית חילונית שישבה איתנו, חברה של נעמי, אמרה שנדמה לה שנגמרו הריגושים: "אתן מדברות על מרחק ונגיעה, אבל יש מקומות שבהם אין מרחק - רק נגיעה. הכל נגיש, כאן ועכשיו. אין כמיהה. חלק מהזוגות מגיעים אלי לקליניקה אחרי שחיפשו דברים חדשים כדי לשבור את הרוטינה. מדובר בהרפתקאות שתמיד פוגעות בבן או בבת הזוג".
והיתה שם אישה דתייה, מתוקה, שאמרה שהמקווה מזכיר לה לאהוב את עצמה: "אני מכינה את עצמי לטבילה ועומדת מול המראה הגדולה והחושפנית במקווה. אין לך לאן לברוח. זה את מול עצמך. ואז עושים פיוס: זאת אני, עם אותות השנים והלידות וההנקות. זה הגוף שלי, המשתנה והמאכזב, עם הצמיגים והסימנים והשינויים. ואז אני הולכת אל בעלי יותר שלמה, יותר אוהבת את הגוף שלי".