שנה אחרי השריפה: הצלקות נותרו אך הביטחון חזר

בתחילת השבוע הזה, כשעוד היה כאן יבש ונשבו רוחות מזרחיות ערות, החריד אותנו מסרון אזהרה מרכז הביטחון: "שימו לב, שריפה פרצה דרומית לניר עציון. חכו לעדכונים. היו ערניים". שוב הבטן מתהפכת, יוצאים מהבתים, מבטים מודאגים נישאים אל השמיים בשאלה המתבקשת: "מתי יגיעו מטוסים?". ואלה, שלא כמו בשנה שעברה, אכן הגיעו מיד; תחתיהם, שלא כמו בשנה שעברה, שעטו הכבאיות; וכמה שעות אחריהם, שלא כמו בשנה שעברה, נכנסה החזית המיוחלת והחל לרדת גשם. ניצלנו, לפחות עד הפעם הבאה.

שנה חלפה מאז "אסון הכרמל", כך נתקבע שמה של השריפה הראשונה שהפילה חללים בישראל. ומה נשתנה מאז?

הכרמל עדיין נראה די מסכן בצבעו החלודתי, חלק גדול מדיירי הבתים השרופים ממשיכים לחזר אחר הפתחים הממשלתיים הנעולים שהבטיחו להם שיקום נדיב, ו-ועדי הישובים הפגועים מסוננים על ידי מרבית התורמים שהבטיחו נצורות ונעלמו.
ואולם היחס לאיום השתנה וזה לא מעט: שירותי הכבאות הנחשלים, שתרמו להכחדת מאות אלפי דונמים במשך עשרות שנים ,כגזירת גורל עונתית שלא מעניינת איש - הפכו באחת למרכז שימת הלב והדאגה של מדורת השבט, תרתי משמע.

אל התושבים המודאגים דרך קבע, מפרוץ שריפת היער, הצטרפה השנה גם שורה ארוכה של שרים ופקידים מפוחדים, רדופי שמיכות, ששינו את תחושת הביטחון האישית שלי מהקצה אל הקצה. שהרי בימים אלה, של טרם נחיתת דו"ח מבקר המדינה, זוכה כל מדורה שלא כובתה כראוי בשיפולי הכרמל, לטיפול מסור ומיידי כאילו הייתה שיגור שיהאב אירני.

כמה חבל וכמה עצוב שלתחושת השינוי והביטחון היחסיים שאנחנו, תושבי הכרמל, חשים כעת - נדרש אסונם הפרטי של ארבעים וארבע משפחות שיקיריהן הפכו למגש הפיח עליו הוקם מערך הכיבוי של השריפות הבאות.