מסע אל כ"ט בנובמבר בטבריה של שנת 1948

טבריה של היום מספקת מלונות וחופי רחצה לנופשים, אך אורית לבנין דגני חושבת שלא מזמן, רק לפני 63 שנה, הייתה כאן עיר שגם היוותה מקור להשראה עבור כולנו

אורית לבנין דגני
30/11/2011

לפני כשבועיים התקיים בטבריה, זו השנה השנייה, פסטיבל דונה גרציה. הפסטיבל מעמיד את סיפורה של אישה זו כמוקד משיכה לביקור בעיר אשר על שפת הכנרת, כמו מבקש לומר: "יש לנו תכנים בעיר הזו, נוסף להיותה עיר קיט. יש לנו היסטוריה, יש מה לראות כאן".

ואכן, המגיעים לנפוש בעיר מבחינים בוודאי בשרידי החומה הדרומית מימי הביניים, מתרשמים מה"מגדל הנטוי" המפורסם ומתהלכים לאורך הטיילת המשופצת, הנושאת את שמו של יגאל אלון. יש מי שיבקרו ב"חצר היהודים" או בקבר הרמב"ם, אבל באופן כללי יש הרגשה של החמצה. הרגשה שיש פער עצום בין השפע ההיסטורי לבין הנראות והנגישות שלו, ולכן מובן מדוע אנשי בית דונה גרציה משתדלים כל כך.

אז איך זה שמתקיים כאן דבר שאיש אינו מצליח לפצח?
"זה הטבריינים", נהוג לומר, "אנשים חמים אבל מה להם ולהיסטוריה". האמירה השכיחה הזו הפגישה אותי עם אמירה אחרת לחלוטין על הטבריינים, אותה שמעתי כשהייתי בשבת האחרונה בסיור לטבריה של שנת 1948, בתזמון מקרי שהתקיים שלושה ימים לפני כ"ט בנובמבר.

בסיור השתתף עלי אלטברי, שהיה נער באפריל של שנת 48', אז גורשו מטבריה כששת אלפים הערבים שהתגוררו בה. הוא אמר לי, בכאב גדול, כשיצאנו מהחצר שעוטפת את מסגד אלעמרי: "אני ממש לא מבין מה קרה ליהודים של טבריה היום. אלה לא היהודים שהיו כאן ב-48'. אז, בילדותי, היו יחסים של כבוד בין שלוש הקהילות שאכלסו את העיר העתיקה של טבריה: המוסלמית, הנוצרית והיהודית".

הוא אמר שהיו אלה יחסים בהם לא יכולה הייתה להיווצר פגיעה של האחד באחר, בשום אופן. ואכן, גירוש ערביי טבריה היה בעידודם של הבריטים וגם ההחלטה להרוס את בתי התושבים הערבים, על מנת שלא יוכלו לשוב, הייתה של צה"ל, לא של יהודי העיר. ולראיה, פורסם כרוז של נשיאות ועד הקהילה שהזהיר את יהודי טבריה שלא לשלוח ידם ברכוש הערבים ובבתיהם כי "יבוא יום והתושבים הערביים ישובו לבתיהם".

המסגד ניצב במרכזה של כיכר משוחזרת, מרוצפת, מוקפת בתי עסק ובתי קפה שאמורים היו לשקוק חיים, אבל הם ריקים, שוממים, שותקים. הקשבתי לסיפורו המצמרר של אלטברי על המנוסה למשאיות הבריטיות שפינו אותם ועל הידיעה שביתו נהרס.

חוויתי את המחזה כאילו מתרחש לנגד עיניי, ושאלתי את עצמי האם הכיכר הזו לא מצליחה לחזור ולהיות כיכר של עיר חיה ונושמת משום שהיא נוצרת סוד נורא, סוד שלא מרפה ממנה. סוד שמרחף מעל טבריה כולה, אודותיו שמעתי גם בעדותה של נואל אל סאלם שהייתה נערה באפריל 48', אז התגוררה ברח' הדגים, וגם היא סיפרה בהתרגשות עצומה על החיים המשותפים ואחר כך על היריות ועל המנוסה. ביתה שלה לא נהרס באותה העת, אבל היום הוא כבר לא קיים. היום הוא חנות במדרחוב.

לאור כל זאת, אני תוהה האם חלק מהקושי של טבריה לחשוף את עברה נובע מנטל הסוד הזה, שמתעצם דווקא בהיותה עיר של אוכלוסיה שידעה סולידריות וחיים של קיום משותף, כפי שמעידים עלי אלטברי ונואל אל סאלח שחיו בה.
לפיכך, אם ידובר הפרק הזה ויתועד ויונצח, יתאפשר לעיר המקסימה הזו לזקוף את ראשה ולחשוף את ההיסטוריה שלה, את כולה.

אנו, עמותת "זוכרות", תלינו שלט בטיילת המציין ששמה של העיר היה "אלבנט" עד לשנת 1948, שלט שוודאי הוסר כבר, אך זהו הזמן לחשבון נפש ואין כמו היום, כ"ט בנובמבר, להתחיל בו. זה צודק וזה כדאי, כי לא נצטרך להתאמץ ולקיים פסטיבלים רק כדי לשכנע עד כמה העיר הזו מרתקת.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully