היום נפתח כנס "שדרות לחברה", במסגרתו תקיים היום ועדת החינוך דיון מיוחד בנושא אלימות במערכת החינוך פיסית ו-וירטואלית. לא ניתן לעסוק באלימות במערכת החינוך מבלי להתייחס לסוגיית המחסור בתקנים של פסיכולוגים חינוכיים, מהם המערכת סובלת.
כמה מאיתנו, ההורים, בצוותא עם ילדינו, הסתייענו בשירותיהם של פסיכולוגים חינוכיים בבתי הספר בהם לומדים הילדים? לא הרבה, ולא בכדי. העובדה כי לא הסתייעתם בפסיכולוגים חינוכיים אינה בהכרח מעידה על כך שילדכם אינו זקוק לשירותיהם. כיום המצב במדינת ישראל הוא שיש פסיכולוג חינוכי אחד על בין 600 ל-800 תלמידים. מציאות זו אינה מאפשרת עבודה מערכתית, אישית ומעמיקה ליצירת אקלים חינוכי אידיאלי.
זוהי מציאות בה אנשי מקצוע מוכשרים נאלצים לעבוד תחת עומס רב, ללא אפשרות לעסוק במהות המקצוע הפסיכולוגי - הוא ההתבוננות בפרט, במאפייניו ובצרכיו הייחודיים, ולאפשר את צמיחתו בהתאם לפוטנציאל הגלום בו. מציאות בה, ללא ליווי שכזה, מעמד המורה וההורה הולך ונשחק ואחוז מקרי האלימות הפיסית והמילולית עולה באופן מבהיל מבלי שניתן מענה הולם למערכת הבית הספרית, לילד ולמשפחתו.
ברור לכל שכאשר זהו היחס בין הילדים לפסיכולוגים החינוכיים, אין אפשרות למערכת לטפל בכל ילד הזקוק וזכאי לכך. לדוגמא, רבים מהילדים בעלי קשיי למידה - המצויים מלכתחילה בקבוצת סיכון לפיתוח סימפטומים רגשיים נלווים, כגון הפרעות התנהגות, דיכאון וחרדה - אינם זוכים לטיפול במסגרת הבית ספרית. ילדים אלו מופנים למטפלים בשוק הפרטי, שרק ידם של מעטים יכולה לעמוד בעלותם, וזה עוד מבלי שדיברנו על הכוונה של צוות ההוראה להתמודדות ותמיכה באותם ילדים.
בתוך כך, בהעדר כוח אדם בתוך המערכת, נאלצים ההורים לרכוש שירותי אבחון בשוק הפרטי. כך משתרשת לה נורמה לפיה בתי הספר דורשים מהורים לערוך לילדיהם אבחונים פסיכו-דידקטיים במגזר הפרטי, במחירים גבוהים, בכדי לאפשר התאמות, שעות לימודיות נוספות ועוד.
מערכת החינוך דוחקת את התחום הפסיכולוגי משעריה ומגלגלת אותו אל ההורים, הכורעים תחת הנטל, ושוב הרחק מאור הזרקורים נסוגה המדינה משירות חברתי חיוני ובעל ערך. כך, למעשה, יוצרת מערכת החינוך פערים בין עניים לעשירים. אלו שיכולים לשלם מקבלים טיפול, תמיכה והתאמות, בעוד שהגישה אל השאר כאילו אומרת - שיסתדרו. למותר לציין כי אלו שידם אינה משגת, לרוב גם יגורו בפריפריה והינם שייכים לשכבות מוחלשות הזקוקות יותר לשירותים אלה, בכדי לצאת מהמעגל בו הם מצויים.
כל זאת מבלי שעסקנו בצורך בפסיכולוגים חינוכיים על מנת להתמודד עם סוגיות של אלימות מכל סוג שהוא. ברור לכל שבהעדר כוח אדם שיתמוך רגשית ומעשית במעגלי הפגיעה השונים, יסייע בבניית תוכניות לאכיפת אלימות ברמה הפרטנית והמערכתית ויספק תמיכה להורים ולמורים - מערכת החינוך הינה מערכת חלשה, המתקשה לספק את המענה הרגשי והתמיכתי ההולם והבטוח עבור צרכניה המרכזיים והיחידים - הילדים.
משרד החינוך אמנם חוסך, חוסך מבתי הספר את הפסיכולוגים החינוכיים, אך בכך מצמצם את יכולתם של בתי הספר לטפל במקרי האלימות, ובנוסף מגביר את הסיכויים של ילדים רבים להזדקק לשירותי רווחה, מסגרות לילדים בסיכון, פוגע ביכולתם של רבים להתמודד עם בחינות הבגרות ומגביר את אחוזי הנשירה והמעבר לרחוב.
ועוד לא נגענו בתנאי ההעסקה של המגזר הזה, אשר בדומה לכל העוסקים בפסיכולוגיה במגזר הציבורי, מועסקים גם הפסיכולוגים החינוכיים בתנאי שכר מהנמוכים במשק. וכאשר מדובר באקדמאים שסיימו תואר שני והתמחות של לפחות ארבע שנים, הדבר מוביל לפרישה משמעותית של פסיכולוגים מהשירות הציבורי, בחיפוש אחר תנאי העסקה הולמים יותר.
המשוואה הכלכלית פשוטה: בטווח הקצר המדינה חוסכת, אך בטווח הארוך המדינה משלמת יותר על העדר שירותים אלה דרך צינורות אחרים. אך, כאמור, לא המדינה לבדה תשלם על כך ביוקר, אלא גם ההורים.
המשוואה המוסרית הינה פחות פשוטה. המדינה כושלת פעם נוספת להעריך אנשי מקצוע מוכשרים, לתגמל אותם בהתאם ולעבות את המערך הפסיכולוגי. בכך היא מונעת שירותים שווים ונגישים לכלל האוכלוסייה ושוויון הזדמנויות להשכלה ורווחה נפשית לכל תלמידי מדינת ישראל.
הכותב הינו פעיל בתנועה למען פסיכולוגיה ציבורית.