פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הזרמת הכסף - אינטרס ישראלי

      הפעילות הפלסטינית באו"ם ובמוסדותיו גרמה לכעס מובן בישראל. אבל חרון הוא יועץ רע בבחירת התגובה. אבו מאזן פנה לעצרת ולמועצת הביטחון ולאונסק"ו וישראל עצרה את הכספים המגיעים לרשות הפלשתינית כדת וכדין. לא על טרור. לא עקב עליית חמאס לשלטון ברמאללה אלא כפעולת גמול על מהלך מדיני. ד"ר יובל שטייניץ ואביגדור ליברמן חברו יחדיו ובנימין נתניהו נתן את האות לאחסן 100 מיליון דולרים בבנקים הישראליים.

      המהלך לווה בסיפוק רגשי. לימדו לקח את בני בגין אהוד ברק ודן מרידור ושאר "אוהבי הערבים" שסברו אחרת. אבל הכתובת היתה על הקיר והיא קבעה באורח ברור כי החרמת הכסף לא תצלח.

      שכן הוא קניין של הרשות הפלסטינית; והיא הבטיחה לחדול בעתיד הנראה לעין ממהלכים מדיניים חד צדדיים; והילארי קלינטון לא תניח לנתניהו ועימה אנגלה מרקל ומי לא מבין מנהיגי אירופה?

      ישראל יוצאת נפסדת

      גם היה ברור כי החלופה רעה יותר. היא תזרז את הפלת ממשלתם של אבו מאזן וסאלם פיאד וכל מי שיבוא במקומם יהיה רע מהם למרות שראש הרשות הפלסטינית הוא סרבן שלום כפייתי.

      אתמול טען ליברמן כי לא נכון שהכסף מממן את מנגנוני הביטחון של אבו מאזן. אך נכון גם נכון. לדברי ראש ישראל ביתנו התכוון ראש הרשות הפלסטינית לממן בו את המענקים למחבלים שהשתחררו בעיסקה הכרוכה בשמו של גלעד שליט הנשכח. בפועל סדרי העדיפות הם של הרשות הפלסטינית וכשהיא תקדים את המענק למחבלים לא יהיה כסף לממן את שירותי הביטחון שלה שמונעים את מעשי החבלה היום ומחר.

      המהלך משרת היטב את ישראל ביתנו. היא נתפסת כמי שהובילה מהלך לעצור את הכסף וגם כמי שמטיפה עתה לא לשחררו וכך נוסק הפופוליזם בסקרי דעת הקהל. אך ישראל יוצאת נפסדת. אתמול נאלץ נתניהו לרמוז לוועדת החוץ והביטחון כי הכסף החסום יזרום למקומו הטבעי - לרשות הפלסטינית. זה אינטרס ישראלי. זו מחויבות ישראלית. חבל שנגרם צורך למסור הודעה כזאת. ישראל לא סתם אכלה את הדג העבש וגורשה מן העיר. היא נראית כמי שאכלה שני דגים וגורשה משתי ערים - וושינגטון וברלין - ולא לצורך. שוב מבצבץ הכלל המשנאי: "איזהו חכם? הרואה את הנולד."