עונש מוות: לא יהודי ולא דמוקרטי

הרב אביחי רונצקי קרא אתמול מעל דפים אלה ("דעות", 27.11) להשית עונש מוות על רוצחי משפחת פוגל מאיתמר. רונצקי מנמק את קריאתו בטענה שיש לסמוך על "האינסטינקט הבריא" לעונש של מידה כנגד מידה, שקיים עוד מימי קדם ושלא "התעוות עדיין מתעתועי מחשבות של אינטלקטואלים".

במילים אחרות, הטענה היא כי במצבים של רצח עלינו להוריד את עצמנו לאותה מדרגה מוסרית נחותה של אותם הרוצחים השפלים, שבחרו לקחת את חייהם של בני אדם כדי להשיג את מה שנתפס בעיניהם כצדק. הבה נשליך לפח אלפי שנים של הגות מוסר יהודית, ואוניברסלית, וניתן לתאוות דם והרג להכתיב את התנהגותנו כחברה. אלא שעונש מוות אינו מוסר יהודי, ולמעשה עונש מוות אינו מוסרי כלל: הרג בדיעבד ומטעמי נקמה הוא פסול, בין שהוא נעשה באכזריות איומה באישון ליל ובין שהוא נעשה באיצטלה מהוגנת כביכול של משפט צבאי, המאפשר הוצאות להורג.

כיצד נוכל להסביר לילדינו מה הפגם במעשי הריגה שלא מטעמי הגנה עצמית, אם אנו מתירים אותם בעצמנו?

הדברים מעוגנים היטב גם במסורת היהודית. כך, למשל, כותב הרב נפתלי רוטנברג על סוגיית עונש מוות: "אסור לאפשר לשופט בשר ודם לגזור גזר דין סופי שאין ממנו חזרה. זוהי משמעותה של קדושת החיים: היכן שנוכל נבהיר לעצמנו שאיננו מעניקים למדינה, או לבית המשפט שלה, את הזכות ליטול את חייו של אדם, גם כזה שבמעשיו האיומים חילל קדושה זו.

במלחמה עיקרון זה לא ניתן ליישום ולכן לכוחות הביטחון מותר להרוג באויבינו. באולם בית המשפט גוברת קדושת החיים". דברים בהירים וחכמים.

לנוכח הצעתו של הרב רונצקי, עולה השאלה אם הוא היה מסכים להטלת עונש מוות על הרוצח ברוך גולדשטיין, לו היה נתפס בחיים. הרשו לי לנחש שלא, והצדק עם הרב רונצקי - מערכת המשפט האזרחית בישראל אכן אינה מאפשרת הטלת עונש מוות על רוצחים. כך ראוי גם שיהיה גם במערכת השיפוט הצבאית, הפועלת זה עשרות שנים כמדינה בתוך מדינה, ומנהלת את חייהם של מיליוני פלשתינים ועשרות אלפי יהודים בשטחים. במערכת זו מותר עדיין לשופט צבאי להחליט להוציא להורג נאשם (אם כי השופטים נמנעים מכך).

משום כך, הגשתי הצעת חוק המבטלת את עונש המוות גם בשיפוט הצבאי והמשווה את הענישה על רצח לזו הקיימת בתוך גבולות מדינת ישראל בבית משפט אזרחי. ההצעה גם מבטלת את האפשרות להטיל עונש מוות על בגידה, פגיעה בריבונותה של מדינת ישראל וחרחור מלחמה - עבירות שניתן לסכלן ולהעניש את המבצעים אותן גם בלי ליטול את חיי האשמים, בדיוק כמו לגבי שאר העבירות בספר החוקים הישראלי.

הזכות לחיים היא הזכות הראשונה במעלה והבסיסית ביותר. למדינה ניתנה הזכות ליטול חיי אדם כדי להגן על אזרחיה מפני מי שעומד לפגוע בשלום תושביה, וזוהי זכות מוסרית וחוקית.
אולם אסור למדינה לקחת את חייו של מי שכבר נתפס ואינו יכול להמשיך לסכן חיים. זוהי נקמנות שאין בינה לבין צדק דבר, ואת תוצאותיה תיאר היטב מרטין לותר קינג, כאשר אמר שמדיניות של עין תחת עין הופכת את כולם לעיוורים.

הכותבת היא יו"ר סיעת מרצ