לא בכל יום מתאחדים כל גופי התקשורת הגדולים בישראל לקואליציה אחידה ומגובשת. ההצעה לתיקון חוק לשון הרע, אשר אושרה בקריאה ראשונה, מוציאה את התקשורת הישראלית משלוותה. את הקואליציה המרשימה הזו מחזקות האגודה לזכויות האזרח, מועצת העיתונות ואנשי אקדמיה. למרות זאת, הזכות לשם טוב היא ערך מהותי למשטר הדמוקרטי שראוי לעיגון מחוזק.
בלב הסערה ניצבות שתי הצעות לתיקון חוק לשון הרע, שמטרתן לחזק את ההגנה על שם טוב. לפי הצעת החוק של ח"כ יריב לוין (ליכוד), גובה הפיצויים לתובע בתביעת דיבה ללא הוכחת נזק, יעלה מ-50,000 שקלים כיום, לסכום של 300,000 שקלים. לפי הצעת חוק נוספת של ח"כ מאיר שטרית (קדימה), הסכום יעלה ל-500 אלף שקלים, ובנוסף, כלי תקשורת יחויבו בתשלום פיצויים בסך 1.5 מיליון שקלים לאזרחים שתגובתם המלאה לא פורסמה כחלק מהידיעה.
הגופים הנלחמים בהצעות החוק טוענים כנגד הפגיעה החמורה שלהן בחופש הביטוי בישראל גם של כלי התקשורת, וגם של אזרחים. המתנגדים טוענים גם כי החמרת הענישה תצמצם משמעותית את מספר התחקירים העיתונאיים בשל חשש להוצאת דיבה. הם גם לא מהססים להשתמש במושגים של "שלטון אימים והרתעה", של דיקטטורה וסתימת פיות.
חוסר הלימה בין הפגיעה לפיצוי
דבר אחד שוכחים שוחרי חופש הביטוי להזכיר, והוא שהזכות לשם טוב הינה זכות יסוד, שדורשת הגנה ראויה. הזכות לשם טוב בישראל מעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ובחוק איסור לשון הרע, הקובע כי אין לפרסם דבר העלול להשפיל אדם בעיני הבריות, או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. בהתנגשות בין הזכות לשם טוב לחופש הביטוי, תגבר הזכות לשם טוב - בתי המשפט בערכאות שונות קובעים זאת מדי יום בדרך שגרה, בכל פעם שניתן פסק דין המחייב נתבע בחיובים שונים עקב פרסום אמרות דיבה.
מניסיוני, אני יכול להעיד כי קיים חוסר הלימה בין חומרת הפגיעה בשם טוב לבין גובה הפיצויים שנפסקים לטובת הנפגע. למרות שהחוק קובע כי הפיצוי בגין פגיעה בשם טוב ללא הוכחת נזק עומד על 50,000 שקלים, ובמקרים בהם הוכח קיומו של נזק ניתן לתבוע סכומים גבוהים משמעותית, בפועל, הפיצויים שבתי המשפט פוסקים הם פשוט מגוחכים. כך למשל, בשנת 2010 ניתנו 153 פסקי דין בתחום לשון הרע, מתוכם 150 ניתנו בבתי משפט השלום. סכום הפיצויים הממוצע שנפסק בבתי משפט אלה עמד על כ-30,000 שקלים, כשהסכום הנמוך ביותר עמד על 1,000 שקלים בלבד, וסכום "השיא" היה בגובה 150,000 שקלים.
הסיבה לכך נעוצה בסכום הנמוך הקבוע, כך סבורים חלק מבתי המשפט, כרף פיצויים ללא הוכחת נזק. כלומר, כל עוד הסכום הקבוע בחוק עומד על 50,000 שקלים, רואים בתי המשפט בסכום זה כ"תקרת" הפיצוי, ולא דואגים כראוי לפצות את התובע בגין הנזק הממשי שנגרם לו. בנוסף, מאחר וההלכה קובעת כי בדרך כלל לא יינתן צו למניעת פרסום מכפיש, נותר הנפגע להתמודד עם הליך משפטי ארוך מאד ויקר, אשר בסיומו, בהעדר אפשרות בדרך כלל להוכיח נזק ממוני, נפסק לו כאמור פיצוי כספי נמוך מאד.
בעולם - סכומי פיצוי גבוהים יותר
גובה הפיצויים בגין לשון הרע הנמוך בישראל חריג גם בהשוואה לעולם. בארה"ב, שם יש כמובן שוני בין המדינות השונות, פוסקים מקום בו הנפגע זוכה בתביעה סכומים גבוהים פי כמה (מיליוני שקלים בערכים שקליים) מהסכומים הנפסקים בישראל. גם באנגליה סכומי הפיצוי גדולים באופן משמעותי, מה גם שעל פי ההלכה הנוהגת שם ניתנים צווים למניעת הפרסום מקום בו בית המשפט רואה לנכון לעשות כן.
הגיע הזמן לתקן את החוק כך שסכומי הפיצוי ללא הוכחת נזק יוגדלו משמעותית. הגיע הזמן לכבד את הזכות לשם טוב גם בישראל, ולהפנים כי מדובר בזכות יסוד הדורשת הגנה מתאימה. הגיע הזמן לחזק את יכולתו של ביהמ"ש לסייע לנפגעי פרסומים שקריים. אין דבר קל מלהכפיש אדם, להפכו לבוז ולקלס, ולפגוע בו ובבני משפחתו. הניסיון המר מראה כי במקרים מסוימים, פגיעה בשם טוב הסתיימה אף באובדן חיים. ההצעות לתיקון חוק איסור לשון הרע חותרות להגנה אמיתית על כבודו של אדם ושמו, ותו לו.
עו"ד צבי גלמן הוא ראש תחום לשון הרע במשרד אריאל שמר ושות'.