הצללים של הסהר

האקטואליה במצרים - מהומות ובחירות - הובילה בימים האחרונים את האחים המוסלמים לכותרות עיתוני העולם. כותרות לא אופטימיות במיוחד. בינתיים דומה כי האיסלאם הפוליטי תופס תאוצה לא רק במצרים, אלא בעולם הערבי בכלל.

עד שמצרים תשלים בינואר את שלושת סיבובי הבחירות המאוד לא ברורים לפרלמנט בינואר, הצטרפה בסוף השבוע מרוקו לתוניסיה בהענקת רוב למפלגה איסלאמית בבחירות. הדרך לדמוקרטיה בעולם הערבי היא כנראה בלתי אפשרית מבלי לעבור דרך התחנה ששמה איסלאם. השאלה היא כבר לא "איך לא מגיעים אל אותה תחנה" - השאלה הזו כבר מאחורינו - אלא כיצד לא נתקעים בה לפרק זמן ארוך מדי.

מאז פרוץ המהומות במצרים שהובילו לנפילת מובארק, מנסה ממשל אובאמה למצוא את הנוסחה שבה ניתן יהיה לשלב דמוקרטיה ויציבות. שלשום עשה הממשל אותה בחירה שעשה בינואר: הפקרת השלטון (אז מובארק, כעת טנטאווי) לטובת הרחוב. אפילו ה"ניו יורק טיימס", התומך באובאמה, מבין את הסיכון הגדול שלוקח הנשיא. הצבא המצרי הוא הרי זה שהגן שנים ארוכות על מובארק, על האינטרסים האמריקניים באזור ועל תהליך השלום בין ישראל למצרים.

אבל וושינגטון החליטה להמר. ביום שישי, בזמן שהחונטה הצבאית השלטת מינתה את כמאל אל-גנזורי הישן למשרת ראש הממשלה החדש, העביר הממשל מסר שנקלט היטב על ידי ההמונים בכיכר תחריר: ארה"ב מתנה את הסיוע הצבאי שלה למשטר הצבאי במצרים, רק אם זה יעביר בפרק הזמן קצר ביותר את השלטון לממשלה נבחרת. עם מסר כזה ברור שלגנזורי לא היה אפילו יום אחד של חסד.

לעומת זאת, האחים המוסלמים דווקא זוכים לא רק לימים של חסד אלא אפילו לזכות לנהל דיאלוג פורה עם וושינגטון ועם הדיפלומטים המערבים בקהיר. העיקר שלא ייווצר בקהיר ואקום. האחים, אגב, יודעים להיות פרגמטיים כשצריך - ובעיקר מאוד סבלניים. אף אחד היום במצרים גם לא מתכוון לוותר על שלושה מיליארד דולר של כספי סיוע אמריקניים מדי שנה, גם לא האחים. בטח לא בתקופה שהתיירות מתה והכלכלה קורסת. בינתיים, במצרים הגענו לשלב של כולם נגד כולם. האיסלאם המתון קורץ. אפילו לאובאמה.

לאיסלאם "המתון" שהוליד לנו את "אביב העמים" יש גם עבר ארוך, וסבלנות רבה. המפלגה האיסלאמית במרוקו, שזכתה בבחירות, הגיעה למקום השלישי בבחירות 2002, למקום השני ב-2007 (התקבל אז בתדהמה ובדאגה), ועתה אמורה להציג ראש ממשלה. מעולם לא היו תוניסיה ומרוקו כה קרובות.

ועדיין לא הגענו לחבית חומר הנפץ האמיתי של כל ה"אביב" הזה, הלא היא סוריה. משטרו של אסד יעשה הכל כדי לסחוב עימו כמה שיותר קורבנות בנפילתו, ולפני הכל לפגוע בטורקיה. אנקרה הפגינה סבלנות כלפי דמשק בדיוק כפי שעשתה בהתחלה כלפי טריפולי בלוב. אבל הדיכוי הקשה נגד האזרחים מצד המשטרים בשתי המדינות חייב את אנקרה לשנות כיוון. אסד החליט לנקום מהר, באופן מאוד לא חכם ומעמדת חולשה, כשהחל לסייע למחתרת הכורדית בטורקיה. בכך סלל את הדרך להתערבות טורקית שעשויה לזרז את נפילת משטרו.

גם במקרה הזה יכתיב האיסלאם את העתיד. אסד נשען על איראן השיעית מול האופוזיציה בארצו שנשענת על חזית סונית ממרוקו ועד קטאר, כולל סעודיה. העימות בין טורקיה לאיראן, פוליטי או צבאי, עשוי להגיע הרבה יותר מהר ממה שחשבנו.

לא ברור לאן כל זה הולך. דמוקרטיה או יציבות? קיימת גם אופציה נוספת: לא זה ולא זה. כי ההיסטוריה מלמדת שכאשר הסהר עולה, בדרך כלל מטיל אורו צללים של חניתות וחרבות שלופות.