ממש בדקה האחרונה התנער משה קצב מהראיונות של פרקליטיו, שטענו כי המערכה תמה ונשלמה. הוא הינחה אותם לבקש דיון בערכאה נוספת בבית המשפט העליון. בהודעה נאמר כי נחוצים להם 45 ימים להכין את טיעונם החדש. לפי שעה אין הם מבקשים לעכב את מאסרו של הנשיא בדימוס עד לבירור עניינם. אפשר שגם זה עוד יגיע.
הזכות לבקש דיון נוסף עומדת לקצב כלכל אסיר ואין עליה עוררין. ניסיתי למצוא לה כף זכות ומצאתי אחת: התחושה כי מאבקו המשפטי לא תם ובאיזשהו מקום יימצאו אוזניים אשר החוק מחייבן להאזין לגרסתו, שלפיה אינו אשם ונעשה לו עוול - מקלה עליו להתמודד עם המצוקה הפוקדת כל אדם הנכלא לראשונה בחייו לתקופה ממושכת, ואות קלון למצחו.
הוא יעשה את לילותיו בתא חשוך במעשיהו בחברתו של נכבד אחר, שלמה בניזרי, אבל לראשונה בחייו יחוש בדידות נוראה. זו דרכו להתמודד עם החרדה המלווה את תחושת הבדידות. כך יהיה לו קורט של תחושה מתעתעת שלא נותק מן "החוץ", מן "השם". הרי גם הוא יודע שאין סיכוי של ממש שמישהו מהשופטים יחזור בו מקביעתו.
טרם השלים עם תבוסתו
להפך, עתה יש שישה שופטים שקבעו פה אחד כי הוא עבריין. אם תדחה הנשיאה דורית בייניש את בקשתו, או תאציל מסמכותה לאחד מעמיתיה, יהיו כבר שבעה. אם אכן ייערך סיבוב נוסף, רב הסיכוי כי מספרם יגדל ל-11. למה לו? מה גם שבבוא היום זה ודאי לא יקל על בקשת החנינה שלו או על קיצור עונשו בשליש.
פנייתו להמשך המערכה המשפטית מלמדת כי קצב אינו בשל עדיין להודות בעבירתו ולהתחרט על מעשיו. הוא טרם השלים עם תבוסתו בקרב המשפטי ועם העונש שהושת עליו. ממילא אינו כשיר עדיין לטיפול פסיכולוגי, שהוא תנאי לכל חנינה בעתיד. מבחינה זו הוא מוסיף למשוך אש לעברו, להכעיס את הציבור שהיה רוצה לשכוח ממנו וממעשיו ומהכלימה שהטיל על מוסד הנשיאות, ולהתעלם מן הרצון הכללי לרחק מן הפרשה עד שתשקע בתהום הנשייה של הזיכרון הקולקטיבי.
מהלכו אתמול מלמד כי בתקופת מאסרו לא יניח קצב למערכת המשפט. מכלא מעשיהו יטריד אותה בפניות ובתביעות ובדרישות. לא בטובתו, ולדאבון לב הציבור.
וכן, קיימת הסתברות גבוהה שבקשתו הנוכחית תידחה.