"כאפה פה, כאפה שם. זה לא נורא, נכון?"

הן רק בנות 15 ו?16, וכבר מוכנות לעשות הכל בשביל החבר שלהן. הן סופגות השפלות, מצייתות לקנאה הקיצונית, לפעמים גם סופגות מכות. והן בכלל לא מבינות על מה כל המהומה: על פי המילון הפנימי שלהן, למילה "אהבה" יש משמעות אחת - תהיי יפה ותשתקי.

ניקול וליאן (שמות בדויים) משתתפות זה כשנה בפרויקט "בית חם", המפגיש נערות בסיכון עם נערות מבתים נורמטיביים. בגילוי לב נדיר הן פותחות צוהר לעולמן המסובך ולחייהן בתוך מעגל בלתי פוסק של אלימות שהחל כבר כשלמדו בבית הספר היסודי. תיאוריהן מצמררים. לרגעים קשה להאמין שהדוברות הן נערות ולא נשים בוגרות.

אנחנו נפגשות במסעדה באזור השרון. בתחילה משהו בהן מבלבל: הן נראות נורמטיביות לחלוטין, עם רוח נעורים ותמימות של בנות עשרה. "בשבילנו, לצאת זאת חגיגה", הן אומרות בהתלהבות ילדותית, רגע לפני ההסתערות על האוכל. שתיהן יפות ומטופחות, חברות טובות שנשבעו להגן זו על זו, וגם נותנות זו לזו עצות איך להתנהג במערכת זוגית. המנחה שלהן ב"בית חם", שרון אדלר, מזהירה אותנו שלא ניתן למראה לבלבל. "הבנות האלה עוברות הרבה יותר ממכות באופן יום?יומי. אנשים שומעים רק על אלה שנמצאות 'על הקצה' או על נרצחות שמגיעות לכותרות. הבעיה היא עם אלה שבאמצע, שמוחקים להן את האישיות ואת הזהות".

דבר אחד ברור: הן מאוהבות בחברים שלהן ולא מוכנות להיפרד מהם. "כל מה שהם עשו היה מאהבה, ולטובתנו. הם פשוט דואגים לנו", הן מבהירות בנחישות. נראה כאילו הן מנסות לשכנע את עצמן. הן נמצאות במאבק מתמיד. לכל דבר שקורה להן ימצאו הסבר לוגי, ותמיד יקבלו את האחריות על עצמן.

ליאן בת 15 וחצי. זה שנה ושלושה חודשים יש לה חבר, הצעיר ממנה בחודשיים. "היו תקופות על הפנים, אבל עכשיו הכל בסדר", היא מעידה. "הוא אומר לי עם מי לא ללכת ועם מי לא לדבר. אבל הוא אוהב אותי. הוא תמיד אומר שהשם שלי חשוב ושהוא דואג שלא ייצא לי שם רע. אני מרגישה שהוא מאמין בי ובוטח בי - וזה נעים".

ליאן היא בת זקונים, הקטנה מבין תשעה אחים ואחיות. "עברתי הרבה בחיים. המשפחה שלי לא פשוטה, והחבר שלי עזר לי להתמודד. מאז שאני תינוקת, אבא היה מחוץ לתחום ולא הכרתי אותו. אפילו לא דיברנו עליו אף פעם. אמא מספרת שעוד לפני שנולדתי היתה אלימות בבית. בשלוש השנים האחרונות גר איתנו הבן זוג שלה, ומאז יש הרבה מריבות וכעסים בבית. הוא משפיל את אמא מולנו. האחים כבר התרגלו, אבל אני לעולם לא אתרגל לזה. אני רוצה להגן עליה, אחרת מי יגן?", היא מחייכת חיוך קטן, כובש, שלא מצליח למחוק את המבט הכואב בעיניה.

"קרה פעם שהתערבתי, ואז גם אני חטפתי. הוא תפס אותה בשערות וגרר אותה מולי, אז לקחתי מקל של מטאטא ופשוט עמדתי ביניהם כדי להפריד. חטפתי כזאת מכה בפרצוף שהשתתקתי להרבה זמן. לעולם לא אשכח את זה. אבל אני לא מסוגלת לחשוב על יציאה לפנימייה או משהו כי מישהו צריך להיות פה ולשמור על אמא. לי אין את החלום הזה שאבא ואמא יחזרו להיות יחד ונהיה משפחה מאושרת ומושלמת".

ליאן גדלה בבית דתי, והיא סוחבת איתה טראומה עוד מימי בית הספר היסודי. החבר הנוכחי היה אז בצד התומך. "כלאו אותי בשירותים של בית הספר, והוא זה שהרגיע אותי. ההשפלה והפחד עדיין צורבים", היא אומרת. אדלר נדהמת ומבקשת ממנה לספר.

"למדתי בבית ספר ממלכתי דתי, ויום אחד הגעתי בחצאית קצרה בסנטימטר ממה שמותר. אז כעונש הכניסו אותי לכיתה של בנים. הכיתה צמודה למקלט. בהפסקה יצאתי החוצה עם כולם, ופתאום הרגשתי שדוחפים אותי קדימה. ניסיתי להתנגד, לא הבנתי מה קורה, ומצאתי את עצמי בתוך מקלט וסביבי 12 רוסים ואתיופי. הם נעלו את הדלת, ובחוץ היה ילד ששמר ששום מורה לא יבוא. הרגשתי ידיים שנוגעות בי, הבנים צחקו ואמרו 'תהיי גזעית' ו'מה הבעיה שלך', ואני רק צרחתי, צרחתי בטירוף, 'תעזבו אותי!' ו'הצילו'.

"ילד אחד ששמע אותי פתח פתאום את הדלת ואמר 'מה אתם עושים לה?' הם היו רבים, לא האמנתי שאצא משם בחיים. זה הגעיל אותי. חלמתי על הפרצופים שלהם במשך הרבה זמן, איך הם נגעו בי, הכניסו את היד לתוך החצאית שלי, ומה היה קורה אם אותו ילד לא היה נכנס ומציל אותי. החבר שלי היה לצידי במשבר הזה ותמיד עזר לי".

איך הוא עזר?

"הוא פשוט היה שם. תיכננתי כמה פעמים להתאבד, והוא שיכנע אותי שלא. היו לנו הרבה שיחות על זה. בלעדיו לא הייתי חיה היום".

ואת זה סיפרת לאמא?

"לא. פעמיים כלאו אותי בשירותים עם חבורה של ילדים קטנים ומציקנים, עד שהחלטתי להגיש תלונה. אבל אני בחיים לא אספר את זה לאמא או לחבר שלה, כי אני לא רוצה לראות את האכזבה שלה בעיניים - כאילו היא לא הצליחה בחיים ועכשיו גם אני לא. חשוב לי שהיא תהיה גאה בי".

ניקול בת 16 וקצת. אוטוטו היא סוגרת שנה עם החבר, שצעיר ממנה בארבעה חודשים. היא מספרת איך חיזר אחריה בהתלהבות. "הוא פשוט קנה אותי, הוא כל כך מקסים. כולם קינאו בי. במשך שמונה חודשים הכל היה ורוד, ואז הדברים התחילו להשתנות. לפני חצי שנה הוא אמר לי פתאום שהוא לא מרשה לי לדבר עם ילדים אחרים. הוא קובע לי עם מי להיפגש ועם מי לא. אם אני לא עונה לו מייד לטלפון, הוא כועס. נגיד שאני מדברת והוא בשיחה ממתינה, הוא מייד מתעצבן ואז מתקשר שוב. כשאני שואלת למה הוא מתנהג אלי ככה ומסבירה שניתקתי מייד את השיחה השנייה כדי לדבר איתו, הוא צועק עלי ומנתק, ואז לא מדבר איתי ימים שלמים, אבל מטריד אותי בלי הפסקה. הוא יכול להתקשר מיליון פעמים בדקה, לשאול 'למה עשית לי את זה?' ומייד לנתק, או סתם לצלצל ולנתק. זו היתה תקופה קשה מאוד, אבל היא נגמרה לפני חודש. עדיין טוב לי! הרבה יותר טוב לי מאשר בהתחלה. הוא גבר, והוא אוהב אותי, והוא החבר הכי טוב שלי".

ליאן מתערבת: "כן, אבל בו זמנית הוא גם מכסח אותה. ואז היא באה אלי ובוכה".
מה זה אומר שהחבר שלך "גבר", אני שואלת.
"יש לו גוף יפה", אומרת ניקול ומוסיפה נפנופי ידיים ועיניים בורקות, ואז הסלולרי שלה מצלצל ברינגטון של שיר אהבה, והיא מייד עונה ואומרת לו שהראיון עוד לא הסתיים. "לא סיפרתי לו על מה הראיון, רק אמרתי לו שאני נפגשת עם עיתונאית ועם חברה כדי לדבר על המועדון. אחר כך הוא כבר ישכח מזה, אחרת הוא היה כועס".

ואז מה היה קורה?

"אני לא יכולה לסבול את זה שהוא קר אלי ומרוחק ממני. העיניים שלו, היחס הקר, זה הורג אותי. הפחד ממנו נוראי, אבל יש בו כל כך הרבה דברים לאהוב. הוא גדול ושרירי, אני מרגישה שהוא שומר עלי, ואני אוהבת שיודעים שאני החברה שלו. הוא משחק כדורגל מגיל אפס ואני באה למשחקים, רואה איך הוא הכי גברי שם ושוכחת מכל הדברים הלא טובים. זה הפיצוי על כל הפחד".

אדלר שואלת אותה שוב מה זה "גבר" בעיניה, וניקול עונה בהתלהבות: "אחד שמעמיד אותי במקום כשצריך, לטובתי. הוא כועס עלי לפעמים, אבל כדי שלא אעשה טעויות. זאת אהבה".

ניקול היא הבכורה מבין שלושה ילדים, לאב שעוסק במלאכת בניין ולאמא מורה. "זו המשפחה הכי תומכת ושמחה שנערה יכולה לחלום עליה. אלימות מעולם לא היתה חלק מהעניין. אם יש מישהו ביניהם שסובל זה אבא ולא אמא", היא מתלוצצת, "אמא כל הזמן אומרת לו שהוא בלאגניסט ועושה צרות". לניקול יש אנרגיות בלתי נגמרות. "כולם אומרים לי שאני יפה מאוד ושאני צריכה להיות דוגמנית, אבל אני מעדיפה להשקיע בלימודים. אני רוצה ללמוד רפואה ולעזור לאנשים שכואב להם".

אדלר מלטפת אותה ואומרת בגאווה של אמא: "יש לה ממוצע של יותר מ?90. היא ילדה חכמה שיכולה להשיג כל מה שהיא רוצה בחיים, אם רק תשאף לשם. את יודעת את זה, נכון?". ליאן מצטרפת: "יש לה לב זהב, היא החברה הכי טובה ונאמנה שלי. אנחנו יודעות הכל זו על זו. בלי סודות ובלי בושה".

ניקול מהורהרת, כמו בעולם משלה. היא רחוקה מאיתנו. ואז היא אומרת בפתאומיות שהכתבה הזאת מאוד חשובה לה. "למה? כדי שהחבר שלי יידע סוף סוף איך זה מרגיש להיות בצד של הבת, שלפעמים 'חוטפת'. אולי הוא יקרא את הכתבה, ובלי לדעת שזו אני בכלל, זה יעשה לו משהו. ואז בטוח הוא יהיה יותר טוב כלפיי".

לפני החבר הנוכחי היתה ניקול במערכת יחסים עם נער שנהג להכות אותה. "הוא היה לוקח לי כסף מהתיק בלי שאדע. הייתי ילדה רעה, עשיתי שטויות. זה הגיע לי. הוא התגורר עם סבתא שלו והיה מחביא אותי בארון כדי שהיא לא תראה אותי. זה היה מפחיד ומשפיל, אבל אז לא הייתי אני. הייתי מישהי אחרת שאני בכלל לא מכירה. באחת הפעמים הוא כלא אותי בארבע וחצי לפנות בוקר כדי שלא אברח ממנו. ביום ההולדת שלי הוא התנשק עם ילדה אחרת, זה כל כך כאב.

"הוא היה מכניס לי כאפות בפנים באמצע היום ברחוב, ואנשים ראו את זה ולא אמרו כלום. את מאמינה? אולי אם מישהו היה מתערב, משהו היה זז לי במוח כבר אז. ילדה קטנה מקבלת ברחוב מכות באמצע היום, ולאף אחד זה לא מזיז? הוא חצה את הרחוב, ואני לא הספקתי, היה אור אדום. נפלתי על הרצפה מדממת. הוא התעצבן עלי. חיכה שאגיע אליו ונתן לי סטירה כזאת שלא אשכח. הייתי קובעת עם החברות שלי בסתר, כי הוא לא היה מרשה לי להתערבב עם בנות. אחרת הוא היה כועס עלי ומעניש במכות".

מה עם אמא? אמרת שאתן מדברות על הרבה דברים.

"היא לא יודעת על זה בכלל. חששתי שהיא תתבייש בי. אני בטוחה שאם הייתי מספרת לה, היא היתה בוכה. מכאב, לא בגלל שאני אשמה. אני יודעת שאני לא אשמה. זה לא שאני ילדה עשוקה או מסכנה, מאלה שמקבלים מכות בבית או שההורים לא מתייחסים אליהם. בכלל לא. יש לי הורים שדואגים לי ואוהבים אותי, ופתאום אני רואה שדווקא לי זה קורה. זה מפחיד. הוא היה בא עם כל החברים הרוסים שלו, מעשנים יחד סמים, מגלגלים, שותים וודקה, משתכרים. ואני הייתי כל כך קטנה מולם. לא ידעתי מה לעשות".

נשמע משפיל.

"הרגשתי יותר אשמה ממושפלת. חלשה. לא הבנתי איך נהייתי חברה שלו. אני אפילו לא בטוחה שאהבתי אותו. חשבתי שסיפורים כאלה יש רק בסרטים".
ואז ניקול מתחילה לבכות. זו נקודת השבירה הראשונה שלה. "הייתי ילדה קטנה, בת 12 או 13 בתוך מכוניות, וחברה שלי שגררה אותי איתה יושבת וצוחקת. ואני מרגישה שזה לא המקום שלי, ושאני לא צריכה להיות שם. אבל גם פחדתי לצאת החוצה. נגררתי, רציתי להיות בחבורה, להיות מקובלת".

חשבת פעם לפנות למשטרה? לייעוץ?

"לא, כי אם אפנה למשטרה או אבקש עזרה, זה ייצא החוצה. מי רוצה להיראות בעייתית ומסומנת? החבר שלי ניסה לאנוס אותי ואף פעם לא הצליח. לא נשארו בי צלקות, מה שעבר עבר. את יודעת כמה נערות עוברות את זה וממשיכות הלאה כאילו כלום לא קרה?"

כשמבטה נתקל בעיניים המודאגות של אדלר, ניקול מייד אומרת לה: "את לא צריכה לדאוג לי. אני חזקה. אני מדחיקה ולא רוצה לזכור הרבה דברים. אומרים לי שגם החבר הנוכחי בעייתי, אבל עשיתי שיחות עם אמא שלו והכל מאחורינו. סיפרתי לה על ההצקות והיא עזרה לי לחנך אותו, וזה הצליח".

היא שוב בוכה ושוב אומרת, "שום דבר כבר לא יכול לפגוע בי". ואני לא מאמינה לאף מילה שלה, ושואלת אותה, למה את בוכה? והיא עונה, "לא יודעת. בא לי לבכות עכשיו. זה משהו בלי שליטה".

אדלר נעה בכיסא באי נוחות. היא לא מבינה איך הפרטים החשובים האלה לא הועלו בשיחות שלה איתן. "אני שומעת דברים חדשים וקשה לי", היא מודה, "יש פה שתי בנות חכמות וחזקות, שאלמלא היו כאלה הן לא היו מצליחות לשמור על שפיות. האבסורד הוא שבא צ'חצ'ח שתוי ואומר להן איך להתנהג, ושהוא דואג להן ושכל הערה שלו היא לטובתן, ולמרות שהן מרגישות שזה לא נכון - הן מאמינות לו. הדפוס קבוע וידוע מראש, עד שהוא נשבר. ועד אז, הבעיה הגדולה היא שהן לא מזהות את הכוח שלהן, הן לא מסוגלות להאמין שהן יסתדרו גם בלעדיו. הן לא מבינות שלא הוא זה שדואג להן, ולא מבינות גם את המחיר הכבד שהן משלמות".

שתי הבנות קולטות את הכעס וחוסר האונים בקולה של אדלר. ליאן לא מתייאשת, משכנעת שוב ושוב שמצבה טוב. "אבל שרון, אצלנו האלימות היא במינון נמוך, ואצל ניקול היא במינון גבוה. נכון, אני פוחדת מדברים שהוא עושה או אומר, ולפעמים זה פחד משתק שמשתלט עלי, אבל לאט לאט אני לומדת להציב לו גבולות. הוא מקבל את זה, כי כשהיינו רעים זה לזה - לשנינו היה רע".

ניקול: "מזל שאמא שלי לא יודעת מכלום. היא לא אוהבת אותו, למרות שהיא בכלל לא מכירה אותו. הוא גם לא בא אלינו הביתה, כי הוא לא כל כך רוצה. והאמת, גם אני לא".

שתיהן רואות את בני זוגן כבעלים לעתיד וכאבות של ילדיהן. ניקול: "למה לא? ברור". ליאן: "אני אוהבת אותו. גם הוא אוהב אותי. פיתחתי ציפיות גבוהות מהחיים, וגם מהיחסים איתו".

שוב צלצול טלפון. ליאן מחייכת. היא מייד עונה. "כפרה, חיים שלי", חיוך רחב מתפשט על פניה. "אני חולה עליו", היא אומרת לנו אחרי שהיא מנתקת. "היו הרבה מריבות. כשהוא היה מתעצבן, הוא היה אומר לי 'בהמה' ו'פרה', נותן לי כאפות פה ושם, לא משהו רציני. עכשיו הוא מתעצבן עלי על הלימודים. הוא בעצמו לא ממש לומד, אבל הוא כועס עלי. הוא אומר לי שאני לוזרית, שאני לא שווה כלום. הוא אומר לי 'את נשארת פה, את לא יוצאת'. עם אחרים הוא ביישן, אבל ליד החברות שלי הוא מסוגל לצרוח עלי. אבל גם אני צועקת עליו לפעמים".

בשלב העצות, ניקול מתנדבת ראשונה: "אם את מרגישה שמשהו לא בסדר, תסמכי על האינטואיציה שלך, כי אפשר לשנות את הכל גם בלי לעזוב את הבנאדם".
ליאן: "לדבר על הכל. לא להחביא בבטן כלום".

ניקול: "לבנים אני יכולה לומר, אל תשכחו לתת לנו מילים טובות". שתיהן צוחקות. "אני רצינית, השאפתנות שלי הורגת את החבר שלי, ואני לא יכולה לסבול את זה שאני מורידה את עצמי בשבילו, כדי שירגיש טוב. אבל לפעמים הוא אומר לי, 'כפרה עלייך, חכמה שלי'. הוא באמת מפרגן, וזה הכי כובש בעולם. ועוד דבר חשוב. אחרי הרבה כישלונות, מגיעות ההצלחות. היו תקופות שרצו להעיף אותי מבית הספר והיום אני מצטיינת. היו לי הרבה רגעי ייאוש".

את ההצלחות הן זוקפות בעיקר לנחישות ולעקשנות שלהן, לצד המפגשים השבועיים במועדון עם אדלר. הן לומדות שם כיצד לחיות אחרת. "שם יש בנות בדיוק כמונו, שקמו ונפלו, ושוב קמו ונפלו, עד שעמדו על הרגליים. וכשהן נופלות - הן יודעות בדיוק איך לקום ולהמשיך הלאה, מחוזקות".

ניקול: "הבנתי בפעם הראשונה שזה לא בסדר כל ההתנהגות הזו, ושאלימות זה לא רק כשהבן זוג שלך מרביץ לך. היא הרבה יותר. אז אנחנו רואות הרבה אלימות בבית הספר ובשכונה. אבל החבר שלי אף פעם לא קרא לי מטומטמת. או מפגרת. נכון, ליאן?".

ליאן: "במפגשים העצימו אותנו. לימדו אותי איך להסתדר עם מצבים קשים ולהרגיש שאני לא לבד. הגעתי בוכה אחרי פרידה, ויצאתי מחויכת. ידעתי מייד איך אני צריכה להגיב, ומה הדרך הכי נכונה לפעול. בלעדיהם לא היו לי הכלים האלה. למרות העצות של אמא, שלא תמיד מקשיבים לה".

ניקול: "הדבר הכי חשוב שלמדתי זה שאפשר לסמוך על הקבוצה. כל אחת מספרת מה קשה לה. פתאום את רואה שאת לא לבד, ולא רק שאת מספרת ומקשיבים לך, את גם יודעת שתמיד יהיה מי שיעזור לך וייתן עצה טובה. זה לא סתם דיבורים".

אתן חולמות על העתיד?

ליאן: "אני תמיד מדמיינת לי בית ממש טוב. אני יודעת שאני אהיה אמא היסטרית. אני אחזיק את הבנות שלי קצר. אני לא רוצה שהילדה שלי תגיע למצב שאני הגעתי. אני לא מוכנה שהיא תעבור את מה שעברתי, ואגן עליה מהכל. היא תיוולד לי מהחבר שלי. הלוואי אמן, כי אין, אין גברים כמוהו. למרות הקושי, אנחנו מתגברים על הכל יחד. ככה יהיה גם עם הילדה שלי. היא לא תהיה עדה לוויכוחים ולמריבות בינינו.

"זו קריעה גדולה לילדה לראות את אמא שלה מקבלת מכה או סטירה, או שצורחים עליה עד השפלה. ילדה לא אמורה להגן על אמא שלה, זה צריך להיות הפוך. הניסיון הזה יעזור לנו. אנחנו לא כמו ילדות הג'לי העדינות האלה שלא יודעות מהם החיים האמיתיים".

בדרך החוצה אני אומרת לניקול: "דיברת על הרצון להיות חזקה ועל החשש שלא יעריכו אותך. אבל ברור לך שאת לא אשמה, נכון?"

"ברור לי לגמרי", היא עונה, "אבל עדיין חשוב לי שיתגאו בי. אני רגילה להיות התלמידה הכי טובה, הילדה הכי טובה, עם הציונים הכי טובים, ופתאום אני מתגלגלת למקומות רעים שבחיים לא חלמתי שאגיע אליהם".

כבר מאוחר בלילה, וקר. ניקול מהדקת את מעיל הצמר הצבעוני ואומרת לי פתאום: "את יודעת, דמיינתי דברים יותר גרועים שיקרו לי בחיים. עכשיו אני לומדת לקבל את העובדה שמגיע לי הכי טוב. עכשיו אני עם הבנאדם הכי טוב. פעם הייתי עם בנים שלא יכולתי להביא הביתה, כי התביישתי אפילו מעצמי. הייתי מכניסה אותם מהר, רק בשעות שההורים בטוח לא בבית, והמכות תמיד היו שם. מכות יבשות, בלי שרואים, כאפה פה וכאפה שם. זה לא נורא, נכון?"

אני מחייכת אליה, מחבקת אותה ומבינה שלשתי הנערות שעומדות מולי ממתינה עוד דרך ארוכה. הלוואי שלא יהפכו לעוד נתון סטטיסטי או כותרת בעיתון.