לפני כשבועיים פורסם ב"וושינגטון פוסט" מאמר מאת העיתונאי החוקר הידוע וולטר פינקוס. הוא קרא "להעריך מחדש" את הסיוע הביטחוני שאמריקה נותנת לישראל. טענתו היא שבשעה שישראל מקצצת את תקציב הביטחון שלה בגלל אילוצי "המחאה החברתית", אין לדרוש מארה"ב, המתמודדת אף היא עם בעיות כלכליות וחברתיות, להמשיך למלא את החסר בתקציבים של ישראל. יש להניח שפינקוס, שנטיותיו הפוליטיות אינן בגדר סוד, יודע היטב שאלה שעומדים מאחורי ה"מחאה", בארה"ב ובישראל, פועלים לעיתים יותר ממניעים פוליטיים מאשר מדאגה אמיתית לצדק חברתי. אך נוח לו יותר בצוק העיתים להעלות טיעונים "חברתיים" לכאורה.
אולי לא היינו נדרשים למאמר אילולא העובדה שקריאתו אינה בבחינת קול בודד, ושנוסף על ההתבטאויות האנטי-ישראליות הרגילות, הצטרפו לאחרונה גורמים המערערים לא רק על הסיוע הצבאי לישראל, אלא - וזה חמור יותר - על התועלת שארה"ב מפיקה מהקשרים האסטרטגיים עם ישראל.
הטיעונים אינם חדשים, אף שהם מולבשים מדי פעם בבגדי הסוואה חדשים: פעם זה ה"נזק" שהתמיכה בישראל גורמת לאינטרסים האמריקניים בעולם הערבי; פעם זו התחרות של תעשיות הביטחון הישראליות במפעלים אמריקניים; ופעם אחרת, כמו עכשיו, אלה בעיותיה הכלכליות של אמריקה.
העובדה שהסכומים שמוקצבים לישראל הם פסיק בתקציב הפדרלי של ארה"ב, וכן שאמריקה מפיקה יתרונות בלתי מבוטלים מהסיוע לישראל, כולל לגבי התעשיות הביטחוניות שלה ויצירת מקומות עבודה נוספים, לא "מזיזה" להם במיוחד. בדיוק כשם שהם גם מצניעים את התרומה החשובה שישראל תרמה ותורמת לביטחונה של אמריקה בתחום המודיעין, הטכנולוגיה, המזל"טים וכיו"ב. את התפקיד הפוטנציאלי של ישראל, מבחינת האינטרסים הגיאופוליטיים והאסטרטגיים של ארה"ב במזרח התיכון, המקטרגים לא מעוניינים, כמובן, להבליט. לזכותם של הממשל (מסיבותיו שלו) ושל רוב חברי הקונגרס ייאמר שהם אינם מתרשמים במיוחד מכל הנ"ל. אך מה שעלול לשחק לטובת מתנגדי הסיוע באמריקה הוא דווקא הוויכוח הציבורי בישראל על תקציב הביטחון.
שני ארגומנטים מועלים בעד קיצוץ ההוצאה הביטחונית: ישראל חזקה דייה כדי לעמוד מול כל הסכנות האורבות לה; גם חברה (או חינוך, או תרבות, או שיכון) היא "ביטחון". ישראל אכן חזקה, ואולי חזקה מתמיד, אך המערבולת הפוליטית הפוקדת את המזרח התיכון, שאת השלכותיה אין לחזות, מגבירה לאין ערוך את האיומים הביטחוניים בשנים הקרובות.
וחוץ מזה, להזכירכם, איראן. ומה שקורה במצרים עוד אינו ברור. פרופ' טרכטנברג התבטא בימים אלה שנושאים חברתיים מאיימים עלינו יותר מסכנות ביטחוניות. זו סיסמה קצת פופוליסטית, אך גם טרכטנברג יודע את האמת: ללא ביטחון פיזי, כלומר יכולתנו להדוף כל איום פיזי עלינו, לא ייוותר היכן ומתי לדאוג ל"צדק חברתי". קיצוץ בלתי סביר בתקציב הביטחון פירושו קיצוץ בביטחון, פשוטו כמשמעו. בצבא יש גם "שומן" ואפשר לייעל פה ושם, כמו בכל ארגון גדול. אך מי שסבור שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו דווקא בתקופה המסוכנת הנוכחית לפתוח בדיאטה תקציבית בגוף הביטחון, טועה ומטעה. בנוסף, הוא מספק תחמושת לאלה באמריקה, שלאו דווקא טובת ישראל עומדת לנגד עיניהם.