פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      צד אחד בלבד

      איני חסיד גדול של חוק לשון הרע במתכונתו הנוכחית. ייתכן אפילו שהוא מיותר. הוא עוד יעבור שינויים עד לכניסתו הרשמית - אם בכלל - לספר החוקים. אבל התעמולה הנשמעת בשבוע האחרון בתקשורת יכולה לספק כרך נוסף לעלילות הברון מינכהאוזן.

      ראשית, הבה נרגיע: גם לאחר החלת החוק יהיו תחקירים, כנראה שיהיו אמינים יותר וכאלה שגם יבקשו את תגובת המושמצים לפני. אבל לטעמי, לא פה קבור הכלב אלא בהיסטריה המגויסת של התקשורת, המקפידה להביא בעיקר "מומחים" המספרים במגרעות החוק. כמעט שאין עיסוק בגורמים שהביאו להצעת החוק.

      לא חוק לשון הרע עומד בבסיס הטרוניה וההתגייסות הכללית, אלא התחושה - איני יודע אם מוצדקת - שממלכת דנמרק עומדת בפני שינוי. זאת ה"סכנה" האמיתית שבכירי התקשורת נזעקים מולה. התקשורת הישראלית נהנית מזה שנות דור ממונוליתיות רעיונית ביחס לסוגיות היסוד המדיניות והתרבותיות המפלגות את החברה, אבל משוכנעת שהיא פלורליסטית. חפשו בנרות ולו? שדרן או מגיש אחד בעל עמדות שמרניות או ניאו-שמרניות מאחורי מיקרופון בזמן שיא. ספרו לי אם תמצאו.

      האם ראיתם התגייסות טוטאלית כזאת של העיתונות הישראלית בזמן ההתנתקות, שעה שאריאל שרון רמס את רצון הבוחר והפר את הבטחותיו? אוי אוי אוי, לא יהיו תחקירים. גם אז לא רצו לפרסם תחקירים על משפחת שרון, בעצת אחיתופל של אמנון אברמוביץ' שקרא לצאן מרעיתו לאתרג את שרון שנוא נפשם, שהפך ליקירם רק משום שהגשים את חלומם: חורבן היישובים היהודיים בחבל עזה. זוכרים? או בהסכמי אוסלו ההיסטוריים שהתקבלו על חודו של קול, לא זכורים לי דיבורים על רוב לא מוסרי, גניבת קולות או רמיסת המיעוט בידי רוב מקרי.

      הפגנה למען חופש הביטוי בעקבות חוק לשון הרע, נובמבר 2011 (דרור עינב)
      ההפגנה נגד "חוק לשון הרע" בתל אביב אמש (צילום: דרור עינב)

      קחו את כל סוגיות הליבה השנויות בוויכוח עמוק בחברה הישראלית ושאלו את עצמכם - האם לתקשורת יש עניין להציג את מגוון הקולות? רזי ברקאי ראיין אתמול את מרדכי קרמניצר, וקודם את אריק כרמון ולפני כן את ידידיה שטרן וחוזר חלילה. המשותף לשלושתם הוא עמידתם בראש המכון הישראלי לדמוקרטיה, גוף שמאל שמתנגד לחוקים הנוכחיים. זכותם. אבל לא תשמעו אצלו מומחים אחרים, טובים לא פחות, המצדדים בחוקים. זה עולמו, כמו גם עולמם של רוב הקולגות שלו. זה גם עומק הרשימה הקבועה של עורכי התוכניות הללו שכ-ו-ל-ם חושבים באופן אינדיבידואליסטי אותו הדבר. אכן כולנו אידיוטים, אידיוטים שמקבלים עליהם כגזירת גורל תקשורת חד-מימדית, שהמימד הפוליטי שבה גובר על כל אתיקה עיתונאית ושהסקרנות האינטלקטואלית שלה שמורה לרשימת נושאים צרה ומביכה.

      הצעת החוק הזאת היא ראי וביטוי לניכור העמוק בן שנות דור הקיים בין התקשורת הישראלית במתכונתה הנוכחית לבין הציבור, בין ערכיה של קבוצת מיעוט שהשליטה עלינו את אורחה ורבעה טעמה ואמונותיה, ובמקביל השתיקה את קול הרוב, הגחיכה וטירללה אותו לבלי הכר. האתיקה התקשורתית מתה מזמן ואיתה האובייקטיביות וההגינות. ובמקום שאין אתיקה - ייכנס החוק.