כאשר הסכם השלום עם מצרים יצא לדרכו, הירבה מנחם בגין לצטט את אנואר סאדאת: no more war, no more" bloodshed".
לא במקרה. הוא רצה להדק את מחויבותו של נשיא מצרים לשים קץ לסכסוך. פעם שאלתי אותו אם הוא מאמין שהשלום ייכון לעד, ובגין השיב לערך כך: "אילו היו הסכמי השלום נצחיים, לא היו כ-3,000 כאלה נחתמים במהלך ההיסטוריה האנושית". ייתכן שכיוון לאירועים המתרחשים בימים אלה בכיכר תחריר בקהיר.
32 שנים לאחר חתימת הסכם השלום המגובה בשני פרסי נובל, מנשבות רוחות מלחמה מדרום. אמנם ישראל אינה נזכרת בלב התביעות של מיליון המפגינים ברחובות, אבל בצה"ל מביאים בחשבון כי הגלגל עלול לסוב לאחור. נערכים בשקט למציאות שבה השקט לאורך הגבול הארוך לא יהיה מאליו.
נשיא חדש שייבחר (כך הובטח) ביוני וממשלה זמנית טרייה במקום זו שהתפטרה עתה ופרלמנט שיורכב בעוד שבוע ובו כשליש נציגים מטעם האחים המוסלמים הם סיבה טובה לדאגה בישראל, אבל לא רק בה. בכל המערב. גם בוושינגטון, שהנשיא המכהן בה, ברק אובמה, קיבל בזרועות פתוחות את "האביב הערבי" שהפך לחורף מזרח-תיכוני.
שכן במרכז התמונה בולט חשש לסופת אש המרחפת בשמי ארץ היאור. הרחוב שהדיח את חוסני מובארק מאוכזב מן המהפכה שהשיגה לפי שעה לא-כלום. המועצה הצבאית אינה מנהיגה את ההמונים. די היה לראות אתמול את העומד בראשה, חוסיין טנטאווי, כדי לחוש בחולשתו. גם הוא עלול למצוא עצמו בתא-מיטה לצידו של הנשיא לשעבר.
בנתונים אלה הפך בנימין בן-אליעזר למוכיח בשער. הוא מצהיר בכל מיקרופון הנקרה בדרכו כי מצרים עלולה לחזור להיות מדינת עימות. זה נכון, אבל ספק אם ראוי ששר הביטחון לשעבר ייראה כמי שמוביל את ה"קמפיין" השחור, מה גם שבן-אליעזר פופולרי בקרב האליטות על נהר הנילוס.
לגופו של עניין: צה"ל צריך להיערך, אך בלי לעורר אפילו איוושה. יהיה עליו לקבוע סדרי עדיפות חדשים. הנחת היסוד אינה שמצרים שסועה ודעתה אינה נתונה לפעילות אלימה בגבולותיה, אלא שהדבר עלול להתרחש בטווח של שנה או שנתיים-שלוש, ומי שמבין זאת יודע כי על תקציב הביטחון להישאר על מכונו.