על הליגה הערבית החדשה

כבר שנים רבות נדמה כי הליגה הערבית אינה רלוונטית לכלום. קבוצה של מנהיגים שרק המוות הטבעי מנתק אותם מכס השלטון ושמקבלת החלטות בקונצנזוס, והן אינן דרמטיות, אינן משפיעות על המצב בשטח ונועדו לשמר את שלטון חברי הליגה.

שתי התפתחויות גרמו לשינוי בהתנהגות הליגה: אביב העמים והחלפת המזכיר שלה. עמר מוסא, המתמודד בעל הסיכויים הגבוהים ביותר לנשיאות מצרים (אם כי מועד הבחירות מתרחק והולך), הוחלף בנביל אל-ערבי, מי שכיהן כשר החוץ המצרי זמן קצר ביותר והתמקצע הרבה יותר בתחום הייעוץ המשפטי במשרד החוץ של ארצו ובפורומים בינלאומיים.

לפתע פתאום הליגה מתחילה לעניין, ממתינים להכרעותיה. היא אינה חוששת לקבל החלטות ברוב מול מיעוט ואינה מסתפקת בהצהרות אנטי ישראליות ואנטי אמריקניות. פתאום היא מקבלת החלטות קשות כנגד חברות הליגה עצמן, מציגה אולטימטומים ואינה חוששת מהתעמתות.

הפרשנים מסבירים כי מדובר בעצם בליגה להגנה עצמית, המנסה למזער את הנזק אל מול השינוי הדרמטי המתחולל בעולם הערבי והמוכנה להקריב כמה חיילים כדי לשמור על המלכה ועל המלך במשחק השחמט הערבי, שבו השח הוא דווקא מלך סעודיה.

הגיוני, וכנראה גם נכון, אך אין בכך כדי להקטין את חשיבות המתחולל בליגה, את החשיבות שמייחסים חבריה לעמידה התורנית בראשה (תפקיד שממלא עתה ראש הממשלה ושר החוץ של קטאר, חאמד בן ג'אסם א-תאני), וזאת בגלל האפשרות לכוון את החלטותיה, ולו לתקופת זמן מוגבלת.

הליגה הערבית, המקיימת לאחרונה פגישות תכופות מאוד, עם היד על דופק המתרחש בסוריה, לאחר שמילאה תפקיד מרכזי בכך שהכשירה (גם אם במעורפל) את הפעילות של נאט"ו בלוב. גם אם מטרתה העיקרית היא להגן על המשטרים הערביים שהאביב נקטע בהם באיבו, או אף לא החל, מגלה היום המערב כי יש בזירה שחקן חדש-ישן שאפשר להיעזר בו כדי לקדם מדיניות החשובה לו, כזו הנתקלת בסרבנות עקבית מצידן של רוסיה וסין.

חיזוק הסגר על סוריה עשוי לקבל, בקרוב, עידוד מן הליגה, ויהיה בכך כדי לעקוף במידה רבה את סירוב המדינה הקומוניסטית בעבר ואת המדינה הקומוניסטית בהווה.

וכשהליגה הערבית שבה למלא תפקיד זהו גם הרגע, עבורה, להסיר את האבק מן ה"יוזמה הערבית" מ-2002 ולהציב אותה מחדש על סדר היום העולמי. זו היתה היוזמה מרחיקת הלכת ביותר שהציע העולם הערבי לישראל אי פעם. לאחר שהוצעה, הרגישה הליגה שעשתה את שלה, ושלא עליה המלאכה "למכור" את היוזמה. היוזמה יכולה לנסות לסתור את טענת הימין הישראלי כי בעיית הבעיות היא אי הכרת הערבים במדינת ישראל, ולהתחייב כי העולם הערבי כולו מוכן להכיר בישראל ולקיים עימה קשרים דיפלומטיים מלאים, אם תעשה שלום עם שכנותיה. לאחר שנים ארוכות של הזנחה, ייתכן שיהיה זה נביל אל-ערבי שירים מחדש את דגל יוזמת השלום הערבית, לצד הפעילות הפנים-ערבית החשובה הנעשית בימים אלה בליגה, שכמעט סתמו עליה את הגולל.