רפובליקני ישוב לבית הלבן?

אף שעונת הפריימריז טרם החלה, מתחזקת התחושה שהמאבק הממשי, גם אם לא הפורמלי, בין הרפובליקנים השואפים לזכות במינוי מפלגתם כמועמד לנשיאות - כבר הוכרע. מרוצם לצמרת של מישל בקמן, ריק פרי והרמן קיין התברר כקצר מועד. לא רק שהם לא הצליחו לייצב ולבסס את מעמדם המוביל, פרי וקיין אף הקרינו, במהלך העימותים הטלוויזיוניים האחרונים, דימוי של פוליטיקאים חסרי כישורים להנהגה. זאת תוך הפגנת חוסר התמצאות משוועת ושטחיות מדהימה בהתייחסותם לזירה הבינלאומית (ובמקרה של פרי, גם בסוגיות פנים). לית מאן דפליג שגם מסכת העדויות המפלילות, שחשפו לאחרונה את הצד האפל באישיותו של קיין כמטריד נשים סדרתי, תרמה לפיחות הדרמטי שחל במעמדו. נראה שישוב בקרוב לעיסוקיו המקוריים בתחום המסעדנות דווקא לאחר שהפציע ככוכב על חשבונו של ריק פרי השוקע (שלא הצליח, במהלך אחד העימותים הטלוויזיוניים האחרונים, להיזכר בשמו של אחד משלושת המשרדים הממשלתיים שאותם דרש לבטל).

נכון שמנהיג בית הנבחרים בעבר הרחוק, ניוט גינגריץ', הצליח לחזור בימים האחרונים מן הכפור הפוליטי, ולאחר תקופה ארוכה שבה הזדנב בשולי המועמדים, פילס את דרכו לפיסגה הרפובליקנית. עם זאת, ולמרות אופקיו הרחבים וניסיונו העשיר כמחוקק בכיר, קשה להניח שגם הוא יצליח להטביע חותם ארוך טווח על הקרב המתיש. העובדה שהן חייו הפרטיים של גינגריץ' והן חייו הציבוריים לא היו נטולי רבב כלל ועיקר (וזאת לצד קשייו הארגוניים הבולטים במערכת הנוכחית), תהפוך אותו לפגיע במיוחד אם ימשיך להילחם על מקום בצמרת. אם תסריט זה יתממש, יהפוך מושל מסצ'וסטס בעבר, מיט רומני, למועמד הרפובליקני היחיד בזירה, ולו גם כברירת מחדל עבור שומרי החומה והמגדל האידיאולוגיים במפלגה, שהתייחסותם אליו היתה חשדנית עד כה.

האפשרות המסתמנת שרומני (שגם הצליח להקים מערכת ארגונית יעילה וגיבש מצע כלכלי מרשים) יתמודד היא תחזית עגומה עבור הבית הלבן. אובמה היה מעדיף לצפות בהתכתשות אידיאולוגית, פוליטית ואישית חריפה, מתמשכת ועמוסת חיכוכים בין המועמדים הרפובליקנים, שכמו ב-1964 תותיר את המפלגה מדממת ומפוצלת. ואולם במקום מחול החרבות הרפובליקני שלו מייחל הבית הלבן, הוא עלול למצוא מולו יריב נחוש ומלוכד, ששאיפתו להפוך את אובמה לנשיא של קדנציה בלבד תאפיל על חוסר התלהבותו של האגף השמרני מראיית העולם הפרגמטית, המעשית והעניינית של רומני (שמצידו כבר הלך כברת דרך לעבר כמה מעמדותיו של אגף זה, בייחוד במישור החברתי והערכי).

אם תסריט שיתופי זה יתממש, יעמוד אובמה מול רגע האמת שלו. מולו יתייצב מועמד מיומן ומנוסה, שהפיק את לקחי כישלונו בהתמודדות על הכרטיס הרפובליקני ב-2008. הוא יציג בפני הבוחר האמריקני כרטיס ביקור מרשים, גדוש בהישגים במישור הכלכלי והעסקי (הנמצא במוקד העניין והקשב שלו). בניגוד לאובמה - שטרם הצליח לשכנע את "העם הבוחר" שיכולת הביצוע שלו גבוהה יותר מאשר כישוריו הרטוריים - משווק רומני את עצמו כמנהל מיומן, שהוכיח את עצמו במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי. למרות פזילתו הנוכחית לימין, מתוך חישובים טקטיים ואופורטוניסטיים מובהקים, לפנינו ביצועיסט קר ומחושב, המרוחק ומנותק מלהט אידיאולוגי כלשהו, ויש בו פוטנציאל להפוך לאבן שואבת גם עבור המצביעים העצמאיים המאוכזבים מאובמה.

אם הכלכלה האמריקנית תמשיך לקרטע גם בשנת ההכרעה, ובהנחה שמרחב התמרון של הנשיא בטיפולו במשק ימשיך להיות מצומצם לנוכח שליטת הרפובליקנים בבית הנבחרים, דרכו של הטכנוקרט ממסצ'וסטס לשדרות פנסילבניה סלולה, למרות היותו מורמוני. על רקע זה אפשר רק להמתין ולראות אם האומה האמריקנית תתייחס לאמונתו של רומני באותה מידה של סובלנות, שבה התייחסה לעובדה שהמועמד הדמוקרטי ממדינתו של רומני, ג'ון קנדי, שכבש את הבית הלבן לפני 51 שנים, היה קתולי.