מנחם בגין לא פחד משלטון החוק. הוא אהב אותו וכיבד אותו. אולי דווקא משום שהיה מנהיג ששהה רוב ימיו במדבר האופוזיציוני, ראש וראשון לקבוצת מיעוט שנרדפה והוקעה על ידי השלטון ("בלי חירות ומק"י"), עד עלותו לכהונת ראש הממשלה.
בימינו יש שמבקשים לברוא את בגין בצלמם-דמותם שלהם, בהציגם אותו כמי שהתנגד בחריפות לבית המשפט העליון ולעקרון עליונות המשפט. כדאי להם לעיין שוב בדבריו ובספרי ההיסטוריה.
בגין ידע היטב, וטרח להבהיר זאת מעל כל במה, בכתב ובעל פה, ששלטון החוק - בשונה משלטון בשר ודם - הוא הערובה לקיומו של משטר דמוקרטי תקין וגורם מרכזי בשמירה על זכויות המיעוטים ובהגנה עליהן.
"יש שופטים בירושלים"
אין זה מקרי שלאחר פסק דין של בית המשפט הגבוה לצדק, שהורה על פינויה של התנחלות בלתי חוקית, היה זה דווקא מנחם בגין, שקיבל עליו - בחוסר חשק גלוי - את מרות הדין. בביקורו הראשון באלון מורה הוא הוציא מפיו את אמירתו הבלתי נשכחת, שכבר נכנסה לפנתיאון הלאומי: "יש שופטים בירושלים".
שנות כהונתו של אהרן ברק בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה היו רצופות לא מעט סערות. ברק לא נרתע מפני הרעמים שהתנפצו בקול רעש גדול סביבו, והעמיד לדין, על פי "מבחן בוזגלו" המפורסם, שועי עולם. אחד מתומכיו הגדולים ביותר היה מנחם בגין. רבים מאנשי מפלגתו תבעו ממנו להדיח את היועץ המשפטי שמונה לתפקידו על ידי ממשלת המערך, אך בגין השאירו בתפקיד ואף דאג לצרף את ברק כשותף מלא, לא רק בצד המשפטי, במשא ומתן המדיני שהתקיים בקמפ דיוויד, הגם שהלה היה כבר עם "חצי רגל" ויותר בבית המשפט העליון. לימים העיד אהרן ברק כי בכל עת כשהביא בפניו את דבר המשפט, בענייני חברה פנימיים ובענייני מדיניות חיצוניים, השתקפה דמותו של בגין כמי ש"שלטון החוק הוא בדמו ועליונות המשפט היא בנפשו".
ברוח זו גם מילא בגין לראשונה את תביעתו של היועץ המשפטי לממשלה הראשון, י"ש שפירא, לצרפו לישיבות הממשלה. מה שלא עשו כל ראשי ממשלות מפא"י עשה ראש הממשלה הראשון מטעם הליכוד, כשהורה על צירוף היועמ"ש לממשלה דרך קבע לישיבות הממשלה. דבר זה לא מנע ממנו לחלוק לעיתים על עמדת היועמ"ש, כשאחת המחלוקות המפורסמות ביניהם נגעה לחנינתו של יהושע בן ציון, המנכ"ל לשעבר של בנק א"י-בריטניה שהורשע במעילה, חנינה שבגין היה מראשי יוזמיה וברק התנגד לה.
בגין היה מראשוני הדורשים בשבח "עליונות המשפט". הרבה מעבר לחינוך המשפטי שרכש באוניברסיטת ורשה, ידע בגין כי באין מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו. לבד מחריג אחד, עת יצא בראש המונים למלחמה נגד הסכם השילומים עם גרמניה, קרא בגין תמיד לכיבוד מרות השלטון, הוראות החוק ופסיקת בתי המשפט, גם כשתוכנן לא נשא חן בעיניו.
מסיבה זו נהג בממלכתיות גם בשעת השבר של פרשת אלטלנה. אף שהיה משוכנע כי מדובר במעשה איוולת טרגי, קרא לכל חבריו לנהוג במידת האיפוק, ונמנע מלפעול בכוח הזרוע והפרת החוק נגד מעשי הממשלה. כך היה גם בעשרות שנות כהונתו באופוזיציה. המילים היו חריפות, אך תמיד במסגרת הגבולות שהיתווה החוק.