(צילום: קובי אליהו, רויטרס, דובר צה"ל, נועם אשל. עריכה: אמיר קוטיגרו. קריינות: אביב אברמוביץ')
בלילה שלפני החזרתו של גלעד שליט משבי חמאס פיקד ממעבר כרם שלום על מבצע העברת 477 האסירים הביטחוניים שנכללו בעסקה, תת גונדר שרון שואן, מפקד יחידת "נחשון", יחידת הליווי של שרות בתי הסוהר. בכל שנייה יכול היה משהו להשתבש. בשב"ס חששו מפרובוקציות של אסירים, מניסיונות של גורמים המתנגדים לעסקה לחבל בהוצאתה אל הפועל. "אפילו נערכנו לאפשרות שאחד האסירים המבוגרים ילקה בליבו מרוב התרגשות במהלך הנסיעה", סיפר תת גונדר שואן, "מספיק לתאר מה היה קורה אילו היינו מגיעים לכרם שלום עם גופה".
המבצע התנהל כמו שעון שוויצרי. מנקודות היציאה במתקני הכליאה "שרון" ו"קציעות" ועד להגעה לנקודות הפיזור השונות, במרכזן כרם שלום הכל עבד כך שלא יהיה שום עיכוב בחזרתו של החייל החטוף הביתה. ואז, בשקט המתוח של מבצע שתואם לפרטי פרטים מבעוד מועד, הבחין שואן שמשהו עומד להשתבש. "בכרם שלום הייתה אסירה אחת שלא רצתה לעלות לרכב הצלב האדום", הוא נזכר, מבלי להזכיר במפורש שמדובר באמנה מונא, שפיתתה וסייעה לרציחתו של הנער אופיר רחום.
"רכב הצלב האדום היה רחוק, והם רצו שהיא תרד ותלך אליו ברגל. אני לא הייתי מוכן לאשר דבר כזה, כי היא הייתה עושה פרובוקציות ותנועות ידיים בדרך ואז כל האסירים, שכבר היו על אוטובוסים פתוחים לחלוטין של הצלב האדום, היו קופצים ואני לא יודע איך היינו יוצאים מזה", סיפר מפקד יחידת "נחשון". "לכן קידמתי בעצמי את אוטובוס האסירים, מבלי לקבל אישור לכך", הסביר שואן, "התנהל שם שיח ארוך ומתוח בין נציגי הצבא והשב"כ לצלב האדום. עקבתי מקרוב אחר האירוע ודיווחתי לנציב שב"ס על ההתפתחויות. זה היה הרגע המותח ביותר מבחינתי. אבל בסוף, גם את זה עברנו בשלום".
תרחיש נוסף אותו ביקשו למנוע בשב"ס הוא זה של התמונות המוכרות של אסירים שחוגגים את שחרורם ומסמנים "וי" מתוך חלונות האוטובוסים. אפילו לכך נערכו מבעוד מועד. "נתתי הנחייה לאטום את כל החלונות בעזרת דבק חבלה", סיפר שואן. "לפני כן בדקנו כמובן שמערכות האוורור על רכבי ההסעה עובדות, כדי שלא יחסר אוויר. אבל לא הייתי מוכן שייראה המראה המרגיז הזה". לדבריו, המוטיבציה של לוחמי היחידה להשתתף במבצע הייתה גבוהה. "הלוחמים פשוט נלחמו ביניהם על הזכות להוביל את האסירים המשתחררים. הם התגאו לספר לילדים שלהם, 'אבא הולך להביא את גלעד הביתה'".
במקביל למבצע שזכה לשם "מבצע בית השואבה", באותו הבוקר, כשעיני כל המדינה נשואות אליהם, יצאה לדרך המשימה השגרתית של היחידה לנייד כ-1,600 אסירים ברחבי הארץ ולגמוע מעל 30,000 קילומטרים, בין מתקני הכליאה של שב"ס לבתי המשפט ובחזרה. מדובר במספר אסירים הזהה בסכומו לזה שמכילים שני בתי סוהר שלמים. זוהי משימה מסוכנת, מורכבת ורבת לוגיסטיקה, שמתרחשת מדי יום.
יחידת "נחשון", המונה 980 לוחמות ולוחמים, היא יחידת ההתערבות והליווי של שב"ס ומהווה שמינית מארגון הכליאה הלאומי. היחידה הוקמה בשנת 1973 ומנתה כמה עשרות סוהרים, שתפקידם היה לנייד אסירים בין בתי הסוהר השונים. שני אירועי בריחת אסירים, של אבו ג'מוס ושל בני סלע, אשר יוזכרו בהמשך, היוו את הבסיס לאופייה ולגודלה של היחידה היום. בנוסף למשימת הליווי השגרתית, אחראית "נחשון" להתערבות באירועים חריגים בבתי הסוהר, והלוחמים בה עוברים הכשרה להתמודדות עם מצבים קיצוניים של הפרות סדר. ליחידה מאות כלי רכב מבצעיים ייחודים, המשמשים כבתי כלא ניידים הנושאים אוכלוסייה מסוכנת, אלימה ובעלת סיכוי גבוה לבריחה, וניתן להבחין בהם נוסעים בדרכים, ביום ובלילה, בכל כבישי הארץ.
יום בחיי היחידה
הצטרפנו ליום שגרתי, אך מתוח בפעילות היחידה: היום של הלוחמים מתחיל בשעה שש בבוקר. במתחם מחוז מרכז ברמלה, לשם הובאו על ידי היחידה בלילה שלפני כן אסירים מרחבי הארץ לקראת ניודם לבתי משפט במרכז, השמש עדיין לא זורחת. 13 לוחמים יאבטחו 27 אסירים בדרך ליעדם בבית המשפט בראשון לציון. ציר התנועה, שמשתנה מדי יום כדי למנוע מעקב, הוכן מבעוד מועד. מפקד הכוח, רב כלאי סרגיי ז'ורבסקי, מתדרך את לוחמיו. בין האסירים היום חברים במשפחות פשע, והתרחיש העיקרי עליו קיימת התרעה הבוקר הוא ניסיונות חטיפה של לובשי מדים. ההנחיה ללוחמים היא "לשמור על הבריאות שלנו ועל חיינו", אך להשתמש בכוח כמוצא אחרון. לאחר התדרוך יוצא הצוות לאימון היומי בהשתלטות על רכב הסעה, בסיומו נכנסים למתחם כלא איילון, כדי להכין לנסיעה את האסירים.
"צריך לזכור שבינינו לבין האסירים אין שום מערכת יחסים כמו לסוהרים המשרתים בבתי הסוהר", מספר סגן גונדר אריק יעקב, מפקד גדוד מרכז, שצופה בהכנות למשימה. "אנחנו מקבלים אותם למשמורת יומית בלבד ואין לנו את אותו אפקט של הרתעה כמו לסוהרים שממונים על האסירים יום יום. למעשה אנחנו מוציאים אותם אל הרחובות והערים, אל מחוץ לכותלי הכלא, כאשר לוחמי היחידה מהווים חוצץ בינם לבין האוכלוסייה". לדבריו, "התרחישים שלנו הם מגוונים, מהפרות סדר מצד אסירים שמסרבים לעלות לרכבי ההסעה ועד לאירוע חיצוני כגון ניסיון חילוץ אסירים או פגיעה בהם. זה מתרחש גם ברכבי הליווי וגם בבית המשפט, שם איננו שולטים בקהל שמגיע. התרחיש הגרוע ביותר מבחינתנו הוא חטיפה של לוחם על ידי האסירים. תרחיש נוסף אליו אנחנו ערוכים הוא כמו זה שקרה עם בני סלע".
אירוע בריחתו של האנס בני סלע הוא הבסיס למבנה הנוכחי של יחידת "נחשון". באותם ימים, ניוד האסירים היה בתחום אחריות משטרת ישראל, ואילו "נחשון" הייתה אחראית אך ורק להסעתם בין בתי הכלא. סלע נמלט מחזקת המשטרה בחניון בית המשפט בתל?אביב, לשם הגיע לדיון בעניינו, ב-24 בנובמבר 2006. הוא נלכד רק שבועיים לאחר מכן. ועדת ירון, שמינה השר לביטחון פנים דאז, אבי דיכטר, ובראשה עמד האלוף במילואים עמוס ירון, קבעה בין היתר כי כל מערך הובלת האסירים יועבר לאחריות שב"ס. בעקבות כך, השתנו משמעותית פניה של יחידת "נחשון". התקנים הוגדלו ונהלי העבודה הנוקשים נכתבו ותורגלו. "העובדה שזה קרה אצל משטרת ישראל לא גרמה לנו לחייך, אלה להפיק לקחים", אומר תת גונדר שואן.
לאירוע במהלכו ברח בני סלע, קדם במספר שנים מקרה אבו ג'מוס, אולי המחדל הגדול ביותר בתולדות שב"ס. בשנת 2002 הצליח האסיר הפלסטיני לחמוק, כשהוא אזוק בידיו ורגליו, מרכב הסעות של השירות. הוא נלכד יומיים לאחר מכן בבית נטוש בכפר פורדיס. בעקבות המקרה הודחו מפקד היחידה ועשרה סוהרים. "אחרי המקרה הבינו בשב"ס שצריך לעשות סדר ביחידה", מספר שואן. "ועדיין, עד מקרה בני סלע, לא הגענו לסדר הגודל בו נמצאת היחידה היום". מאז מקרה האנס הנמלט ועד כתיבת שורות אלה, אף אסיר לא ברח ממשמורת היחידה.
"צריך להפריד את הרגש"
חזרה ליומם של לוחמי היחידה: במתחם בתי הכלא ברמלה ממשיכים הלוחמים להיערך להסעת האסירים. השמש כבר זורחת כשרכבי ההסעה נכנסים למתחם כלא איילון. כל אסיר יעבור בידוק ביטחוני קפדני, ידיו ורגליו יושמו באזיקים והוא יועלה על אחד מהרכבים ה"פוסטות". הכינוי לו זכו רכבי ההסעות של שב"ס בא מהמילה האנגלית "post" דואר. רמז לכך שהאסירים משולחים ליעדיהם כמו חבילות. ה"פוסטה" מורכבת משני חללים, שביניהם מפרידה דלת ברזל מסורגת ונעולה היטב, ומאחוריה מעין תא כלא נייד. מקדימה לובשי המדים הכחולים של "נחשון". מאחור - מצטופפים לובשי המדים הכתומים (אסירים פליליים) והחומים (אסירים ביטחוניים). שני סוגי האסירים נוסעים בנפרד, זאת על מנת למנוע חיכוך.
"צריך לזכור שיש הרבה מאוד דרכים לשמור על אסירים שלא יברחו מבתי הסוהר", מציין תת גונדר שואן לפני היציאה לדרך. "יש כלבים וגדרות וטכנולוגיה. ופתאום אתה מוציא אותו מכל זה ושם אותו ברכב". מכאן מתחיל מה שמכונה "אפקט השושנה" עשרות רכבים יוצאים לדרכם מבית הכלא אל יעדיהם ברחבי הארץ, ועליהם אסירים ולוחמי "נחשון". הצוות של סרגיי ז'ורבסקי שם פעמיו לבית המשפט בראשון לציון. "מבחינתי ומבחינת היחידה, אין הבדל בין מחבל לבין עצור הוצאה-לפועל", מציין ז'ורבסקי במהלך הנסיעה. "יום יום אנחנו מתמודדים עם אוכלוסייה לא שגרתית. צריך לזכור שמדובר ברוצחים, באנסים, בכאלה שביצעו עבירות איומות. כל אחד מאיתנו נדרש לבצע שני תפקידים: האחד הוא לבודד את האוכלוסייה מהחברה הישראלית והשני הוא לטפל בה, לדאוג לזכויותיה. במקרים רבים צריך להפריד את הרגש", מסביר ז'ורבסקי.
לא לגברים בלבד
ה"פוסטות" נכנסות אל חניון בית המשפט בראשון לציון. האסירים עוברים בדיקה נוספת ונכנסים אל בית המעצר במרתף המבנה. כשישה תאים קטנים, סגורים בסורג ובריח, שרותי בול-קליעה בקצה. כאן מבלים האסירים שעות רבות, בהמתנה לתורם לבוא בפני שופט. מדובר ללא ספק בחוויה לא נעימה לפושעים, לא כל שכן לעצורים שיתכן וישוחררו בתום הדיון כשהם חפים מפשע. כאן בילתה גם מרגלית צנעני ימים על גבי ימים, בהמתנה לדיונים הרבים בהארכת מעצרה ועד ששוחררה למעצר בית למהלך משפט. גם המעלית, המובילה מתאי המעצר אל היכל בית המשפט, מחולקת לשניים ומופרדת בסורגים.
שעות רבות מבלים לוחמי "נחשון" יחד עם האסירים, בחלל הקטן והמחניק במרתפי בית המשפט. המשמרת שלהם מתחילה כאמור בשש בבוקר, והם אינם יודעים מתי תסתיים. ייתכן שתימשך עד לשעות הערב תלוי כמה זמן יימשכו הדיונים למעלה וכמה אסירים ועצורים יהיה עליהם לפזר בסוף היום, וכמה שוחררו בעקבות הדיון.
"נחשון" אינה נחלתם של גברים בלבד, וישנן גם נשים המשרתות ביחידה. רב סמל יפית מליחי, אם לילד המשרתת ביחידה כשנתיים, מתכוננת להעלות את אחד האסירים לדיון. היא רזה ועדינה ואינה עונה כלל לסטריאוטיפ הסוהר המאיים, אך מאחורי החזות השקטה מסתתרת לוחמת שתוכל להשתלט על העבריינים האלימים ביותר. "תמיד יש אסירים שיש להם תגובות לא לעניין כלפיי בתור אישה", היא מספרת במהלך ההמתנה הארוכה. "אבל מבליגים. עוברים הלאה. כל העניין הוא להיות שקוע בעבודה ולא להתייחס, ובסוף היום לחזור הביתה למשפחה".