"ייאוש מדעת", שאלו חכמים - האם הוא ייאוש של ממש? והדעות חלוקות.
אפשר שבמרד הרופאים הגיעו הצדדים לייאוש מדעת. הכל מעורפל ומסונוור ואדם אינו מתמצא במבוך ואינו יודע לאן לנווט. אין מפה פוליטית. אין GPS משפטי.
הכל נכון, והכל לא כלום. הרי באמת מדינה אינה יכולה להכריח אדם לעבוד; והרי באמת הסערה אינה עניינם של בודדים, ואפילו כבר לא של מתמחים. זו כבר מלחמה, כל הרופאים נגד כל הציבור או הממשלה או ההנהלות או עצמם.
אבד האמון עד כדי כך שאין לדעת אם הרופאים מתכוונים או מחפשים רק עילה לפרוש מבתי החולים הציבוריים; ואם האוצר נהג כשורה כאשר ביזבז את השבועות האחרונים שבהם היה עליו, על פי החלטת בג"ץ, לנהל משא ומתן בתום לב.
האנרכיה הנגלית לעיני הציבור עלולה להיהפך למגיפה ממאירה. במקום שבו אין מרות אין גם אחריות. אולי נכון לחזור במקצועות חיוניים לעקרון בוררות החובה. מפני שאם לרופאים לא אכפת לראות את הממשלה מוכה ומושפלת וחסרת כושר עמידה מאחורי חתימותיה - כיצד היא תתפקד מול מגזרים אחרים?
שם המשחק: הכל או כלום
מצד אחר אפשר שהאוצר התנהל מול עולם שאינו קיים זה זמן רב. "הם לא מבינים", אמר לי לפני כמה ימים מנהל מחלקה בכיר בבית חולים גדול, "שהרפואה חדלה להיות קשר אישי בין חולה לבין מי שהוא רואה בו את מושיעו, אלא בעצם מקצוע היי-טקי שמבוסס יותר על המחשב ופחות על הלב". התפיסה ש"האצילות מחייבת" חלפה עם הדוקטורים הקיימים עדיין רק בין דפי הספרות הקלאסית.
אך אפשר גם שבוררות החובה אינה זמינה עוד. לא לאחר מעשה. כעת מדובר בשני צדדים כועסים, זועמים, גחמניים. שם המשחק הוא - הכל או לא כלום.
עוד בג"ץ. עוד בית דין לעבודה. עוד רופא בכיר שמאיים על האומה שישוב להיות חקלאי. מחשבה מעוררת בעתה: ייתכן שאין ברירה אלא שהממשלה תודיע לאזרחיה כי אינה יכולה עוד לספק להם את השירות הבסיסי של רפואה טובה; שהיא תספק את הרפואה שיש בידה לגייס; ושהיא מרימה ידיים עד יעבור זעם.
כמו עיר במצור כשהולך ואוזל מלאי התרופות שלה. כמו יחידה צבאית ללא מיכל דלק וללא אשפת חיצים. עד שמישהו ילך הביתה - הרופאים שמנצלים את היותם קולקטיב מונופוליסטי או כל צמרת האוצר. זה העניין - "ייאוש מדעת" - שהוצג במקור בהקשר שונה לגמרי, וכל אחד ופרשנותו.