איך מוצא עצמו ציבור נורמטיבי, לעיתים עד כדי תמימות, מפגין ברחובות, מתנער מהארגון שאמור לייצגו, מוכן לעזוב את מקום עבודתו ואת המקצוע הנחשק שרכש, להתעמת עם הממונים עליו, לפגוש עמיתים שבנסיבות אחרות לא היה פוגש בהם לעולם, בישיבות ליליות ארוכות, מקים ארגון חדש ונחשף בתקשורת זמן רב שלא היה מבייש כוכב טלוויזיה?
איך אני הגעתי עד הלום? אני שהלכתי תמיד בתלם, לאט אם כי בנחישות, הרחק מכל פוליטיקה או תככים, איש של מערכת.
אז מה קרה לנו?
הארגון המקצועי שלנו לקח אותנו למאבק. סמכנו עליו כי אנחנו רחוקים ממספרים וחישובים, ובקושי יודעים להבחין בין פנסיה תקציבית לצוברת. הלכנו עם המנהיג ששבת רעב, על אף שלא ראינו צעד זה עין בעין, עד שנוכחנו שהדרך בה בחר היא לא דרכנו. ניסינו למנוע את רוע הגזירה ואז גילינו שאנו חסומים במבנה גילדאי שלא חייב לשמוע בקולנו - החיילים בשטח - ומצאנו עצמנו כבולים בהסכם שלא רצינו בו, למשך עשור.
המתמחים הולכים לפני המחנה
בתוך כך, גילינו גם שתחתנו צמח דור חדש - צעירים שאינם מוכנים להקריב את חייהם ומשפחתם על מזבח המקצוע אותו רכשו - המבקש לנהל קריירה מקצועית ומאתגרת, חיי משפחה מספקים וגם להרוויח ביום עבודה משכורת אשר מסוגלת לפרנס משפחה מבלי שיהיה צורך לרוץ בין עבודה אחת למשניה.
הדור הזה שעשוי ללא חת הוא שהלך לפני המחנה. מגובה בייעוץ משפטי מתוחכם וביחסי ציבור נכונים, יצא הדור החדש הזה למלחמה על עתידו המקצועי והאישי. משנתקל בחומת אטימותו של הממסד - שלא בחל באמצעים על מנת להתישו, להשפילו, להטיל ספק בניקיון כפיו - לא היסס להתייצב בפני המערכת המשפטית פעם אחר פעם, ומשלא נותרה בידו ברירה בחר ללכת הביתה, תוך ויתור על מקום עבודתו ופרנסתו, חרף דלותה, ולהיות עמוד האש שלפני המחנה - מחנה הרופאים הבכירים.
אנו לא יכולנו לעמוד מנגד לאחר שהאירו לנו את הדרך, והצטרפנו אליהם למלחמתם הצודקת. סוף הסיפור איננו ידוע. הפרקים שלו נכתבים מדי יום, אך לבטח ניתן לומר כי דפי ההיסטוריה של המערכת הרפואית נצרבו באותיות שלא היו מוכרות עד כה, ועתה יש לקוות לסוף הטוב.
הכותב הוא מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים רמב?ם וחבר ועד רופאי בית החולים