מאחזי עיניים

ויהי בימים ההם, ובנימין נתניהו מ?ל?ך בישראל. לעתים אדם תוהה כיצד יירשמו ימי חייו בספר דברי ימי ישראל. כזמן בו חי "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" או שמא כע?ת "ורע עשו בני ישראל בעיני השם". מאבקם של המתנחלים נגד צו בית המשפט העליון שהורה לפנות את המאחז מגרון שנבנה על קרקע פלסטינית פרטית בגדה המערבית, מהווה אבן בוחן עבור אותה שאלה. סוגיית מעמדו החוקי איננה מוטלת בספק: המדינה עצמה קבעה כבר בתשובתה לבג"ץ כי מדובר בג?ז?ל. ועם זאת, תאבת הקרקע של המתנחלים אינה יודעת שובע, ואינה מבחינה בין גוזל ונגזל.

נוכח צו הפינוי שהנפיק בית המשפט, לפיו עד סוף חודש מרץ בשנה הבאה יש לפנות את המאחז, גובר הלחץ על "מלך ישראל" מצד האגף הימני במפלגתו, לקבוע משפט שקר ש"ילבין" את המאחז, כמו גם מאחזים דומים שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית. נתניהו שקל להקים צוות משפטי אד-הוק להכשרת השרץ, וגם הוצע לפלסטינים בעלי הקרקע החוקיים אדמות אחרות תחת אדמות אבותיהם, או פיצוי כספי תמורתן. מהלכים אלו בעלי קווי דמיון לאחד מסיפורי התנ"ך הידועים ביותר - סיפור גדול מלכות ישראל, המלך אחאב ונבות היזרעאלי.

נזכיר: "כרם היה לנבות היזרעאלי". אותו כרם שכן "אצל היכל אחאב", כלומר קרוב לארמון המלך, ואחאב חשק בחלקת האדמה הזו בכדי לעשות בה גן ירק. המלך, כלומר – הסמכות השלטונית, פנה לנבות וביקש את הכרם. הוא הציע לאיכר הפשוט "כרם טוב ממנו" ואם לא יתרצה נבות, "כסף מחיר זה". נשמע מוכר? נבות סירב להצעתו האדיבה של המלך בטיעון לפיו נחלת אבות לא מוסרים סתם כך, לא תמורת ממון ולא תמורת קרקע סמוכה, אפילו אם היא טובה ממנה. בשלב הבא בסיפור חוזר המלך לביתו "סר ונזעף" על כך שהאזרח הקטן סירב לבקשתו, אך היה מודע לכך שהצדק לצדו של הנתין.

איזבל, אשתו של אחאב, מחליטה לקחת את העניינים לידיה, היא מקימה צוות מומחים משפטי, סליחה – היא שוקדת בעזרת יועציה, על כתב תביעה נגד נבות, נעזרת ב"עדי שקר" ומביאה את החף מפשע למשפט שסופו כתוב מראש – נבות נמצא אשם ונסקל באבנים עד מותו. אחאב יורש את הכרם, ושמו נקשר לדיראון עולם להיגד שהפך לאחד מנכסי צאן הברזל של השפה העברית – "הרצחת וגם ירשת?" – הוכחת המלך על ידי אליהו הנביא. סיפור נבות ואחאב צריך להזכיר לכולנו, כי ספר הספרים – בו רואים חלק מהמפזזים על הגבעות בשטחים את המדריך הרשמי לארץ ישראל השלמה, מכיל בתוכו מספר חוקים וצווים קטגורים עליהם מושתתת התרבות המערבית כולה. לא גוזלים את כבשת הרש, לא נוטלים ריבית גבוהה על הלוואה, לא נוהגים בעוול בזר ובנכרי ולא – השלטון לא רשאי לעשות ככל העולה על רוחו.

השאלה שעל הפרק, הצפויה להגיע לכדי הכרעה בשבועות הקרובים היא האם מדינת ישראל תמשיך להחזיק ב"כרמי" הפלסטינים שעל אדמותיהם נבנו בעידוד ממשלותיה אותם מאחזים, או שמא אלו יפונו. האם "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" תנהג לאור חזון הנביאים, לאור הנחיות ספר הספרים, או שמא תירצח את שלטון החוק ותירש את אותן אדמות גזולות. מערכת המשפט הישראלית כיום איננה עוד כבימי אחאב, משפט שקר איננו עניין של מה בכך, לא עוד. אך סכנת הסיאוב עדיין אורבת לכל שלטון באשר הוא. האם נשמע עם ישראל לחוקותיו, או שמא לשלמות הקואליציה? עד שיוכרע אחרת, ולאור בקשת המדינה האחרונה לדחות שוב את ההכרעה בסוגיה, נראה שבימי חיינו "אין מלך בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה".