וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

סוף קצב לכליאה: שמונה הערות על פרשת קצב

אביעד כהן

11.11.2011 / 6:00

חשיבות פסק הדין נגד הנשיא לשעבר חורגת הרבה מעבר למקרה הפרטני. יש כאן איתות למי שטרם למד את הלקח כי סוף אנס לענישה, וכי עוף השמיים יוליך גם את הקולות שנשמעו בחדרי חדרים

יום עצוב, עצוב מאוד, היה השבוע לחברה הישראלית. נשיא מדינת ישראל לשעבר, מורשע סופית בפסק דין חלוט, בעבירות של אונס, מעשה מגונה בכוח, הטרדה מינית ושיבוש הליכי משפט, ונשלח לכלא למשך שבע שנים.

גם טענותיהם המפולפלות של הסניגורים לא יכלו למסכת הראיות המוצקה ולתשתית המשפטית המבוססת שעליה בנה בית המשפט המחוזי את הכרעת דינו ואת גזר הדין שניתן בעקבותיה.

לא מדובר בכשל חד?פעמי. בית המשפט העליון שב ואישר את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ולפיהן משה קצב קנה את הרשעתו במעשי עבריינות מתמשכים. ריחרוחים, נישוקים וחיבוקים, הטרדות ועבירות מין לאורך שנים.
למרות מעשיו הנלוזים והכאב והצער שגרם לקורבנותיו, אין מקום לשמוח לאידו. מדובר בטרגדיה אנושית ונפילה מוסרית כואבת. נער שעלה מן המדבר, בן מעברה ועיירת פיתוח ש"עשה את זה" והוכיח ששוויון הזדמנויות בישראל אינו רק קלישאה חבוטה. אך במקום סמל ומופת, דוגמה לאחרים, יהיה מעתה קצב דוגמה לבוז ולקלון, שהמיטה חרפה על עצמו, על משפחתו ועל המדינה כולה.

פסק הדין המנומק והבנוי לתלפיות שניתן אתמול מלמד פעם נוספת שיש דין ויש דיין. סוף קצב לכליאה. בית המשפט ניתח באזמל חד את הטענות החדשות שהועלו בערעור, דחה אותן אחת לאחת, והתייחס גם למדיניות הענישה.

פסק הדין אישר פעם נוספת שאויבו הגדול ביותר של משה קצב היה ונותר משה קצב. לאחר שסניגוריו המוכשרים השיגו עבורו עיסקת טיעון חלומית, צריך היה קצב לסגת במהירות ולחטוף אותה בשתי ידיים. אך תחושות ההיבריס, הגאווה, התאווה והכבוד לא נתנו לו לעשות כן. ביטול העיסקה ברגע האחרון בידי הנאשם עצמו, יוביל בחודש הבא את קצב אל מאחורי חומות הכלא, במקום שיישב חופשי בביתו.

מהלך המשפט חשף לא רק את ערוותו הבזויה של קצב, אלא גם את בני משפחתו. למרות הכיעור שבמעשי ראש המשפחה, תמכו בו רעייתו, אחיו, ילדיו וחבריו, לאורך כל המשפט.
ניתן לדרוש זאת, ובצדק, לגנאי. אבל לצד הסלידה מהמעשים הבזויים, במישור האנושי אי אפשר שלא להתפעל מהתמיכה המתמשכת. זו חוכמה קטנה מאוד לתמוך בחבר כנסת, שר או נשיא מדינה בעת עלייתו לגדולה. נאמנות וחברות אמיתית נבחנות דווקא בעיתות משבר ומצוקה.

משה קצב בבית המשפט , ערעור על פסק דינו, נובמבר 2011. עומר מירון
"פסק הדין אישר פעם נוספת שאויבו הגדול ביותר של משה קצב היה ונותר משה קצב". קצב אתמול בבית המשפט/עומר מירון

בית המשפט

לצד הצער והכאב, משפטו של קצב ייחרת כאחת מנקודות האור המכוננות במשפט מדינת ישראל. למרות הביקורת והבליסטראות המוטחות במערכת השכם והערב, ניווטו השופטים את מהלך המשפט, בשתי ערכאות, בשכל, בתבונה, וביססו את הכרעתם על ראיות מוצקות ולא על שמועות ופעלולי יחצנות. על פני אלפי עמודי פרוטוקול ומאות עמודי פסק דין, פרשו שופטי המחוזי והעליון את מסכת הראיות והטיעונים, פירקו אותם לגורמים, והוציאו לאור משפט.

מערכת המשפט הוכיחה פעם נוספת למי שהיה זקוק להוכחה, שיש שופטים גם בירושלים וגם בתל אביב, ושמשפט פלילי מוכרע על פי דיני ראיות, לא דיני כיכרות.

כשנתגלתה הפרשה טען קצב שהכל עלילה. פסקי הדין שיצאו מבתי המשפט, המחוזי והעליון, הוכיחו שאכן היתה כאן עלילה, אבל לא מן הסוג שקצב התכוון אליה, אלא טרגדיה עתירת קורבנות שנפלו קורבן ליצרים האפלים של קצב וחבר מרעיו. פסקי הדין הוכיחו שלשקר אולי אין רגליים, אבל יש לו שמשים, ועוזרי שרים, וסמנכ"לים ונהגים.

אנה נוליך את החרפה? לאמריקנים היה בוש. לנו יש בושה, בושה גדולה. נשיא רב?מעללים. אבל לא כאלה שמזכים את עושם בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. עיון במאות העמודים של שני פסקי הדין חשוב לא רק בגלל ה"שורה התחתונה" שלהם, אלא לא פחות בשל הפרטים הקטנטנים שהובילו אליה.

אלפי האבנים הקטנטנות שמהם הורכב הפסיפס המשפטי, יצרו יחדיו תערובת סמיכה וצבעונית של גועל נפש מרוכז, יצרים ותאוות בלתי נשלטים וגילויי יוהרה ואדנות. פסקי הדין, המדוקדקים והמפורטים, מלמדים שהשופטים לא הותירו ולו אבן קטנטנה מאבני הפסיפס שלא הורמה ונבחנה מכל צדדיה.
מתוך התמונה הגדולה התגלו קצב ושותפיו כמי שנהגו בקורבנות הכפופים למרותם כאילו לא היו בני אדם, אלא חפצים שנועדו לריצוי פורקנו של הבוס, שלאחר ה"שימוש" בהן ניתן לזרוק אותן לכלבים, לא לפני שעברו מסכת של התעללות נפשית והשפלה.

המוני הנקודות שזרועות בפסקי הדין מצטרפות לתמונה שחורה משחור, מלאת סחי ומיאוס, שביצירתה נוטל חלק לא רק השחקן הראשי קצב, אלא גם כל העוזרים והמסייעים על ידו.
תהייה אחת מלווה את ההקלה שנהג בית המשפט עם קצב בשחרורו ממעצר עד תום הליכי הערעור, ובהענקת ארכה בת חודש ימים עד כליאתו. למרות הנסיבות המיוחדות, לא ברור במה סמוק בעניין זה דמו של קצב מדמם של נאשמים אחרים, שהם ובני משפחותיהם עוברים סבל לא פחות גדול עם כניסתם לכלא.

הקורבנות

הגיבורות האמיתיות של פרשת קצב הן קורבנותיו. א', ה' ול' הן לא אותיות, אלא נשים שסבלו במשך שנים מהטרדותיו של בעל שררה, שהטיל את אימתו על הכפופות לו. לאחר שנים של שתיקה הן ניאותו לפתוח את פיהן וחשפו את הסוד הנורא. בחקירתן בבית המשפט, ובצליבתן הפומבית בתקשורת עברו אונס שני. למרות זאת, לא נרתעו והיו בכך סמל ומופת לעוד קורבנות רבים שלמרבה הצער מסתובבות בינותינו כשפיהן חתום מאימה ומבושה.

קשר השתיקה הוא לעיתים פשע חמור לא פחות ממעשה העבירה. כל אלה - ובהם פוליטיקאים ואנשי תקשורת - שבמשך שנים ידעו, ראו ושתקו, הפכו בלא דעת לשותפיו של קצב. משפט קצב הוכיח שגם לנפגעי עבירה יש מגן. חשיבות פסק הדין חורגת הרבה מעבר למקרה הפרטני של קצב. יש בו איתות, למי שטרם למד את הלקח, כי סוף אנס לענישה, וכי עוף השמיים יוליך גם את הקולות והמישושים שנשמעו ונעשו בחדרי חדרים ובשיחות טלפון ליליות.

פסק דינו של בית המשפט העליון מבסס פעם נוספת את ההלכה המשפטית שלפיה כשמדובר בעבירת מין כבישת התלונה מצד הקורבן אינה עדות לאי אמינותה.

sheen-shitof

בדקו התאמה לטיפול

פיתוח ישראלי: פתרון מדעי לאקנה בגוף עם מעל 90% הצלחה

בשיתוף מעבדות רבקה זיידה

ארגוני הנשים

למרות הביקורת שהוטחה כלפיהם, על מאבק שגלש לעיתים במידה העולה על הנדרש לכיכר העיר, הוכיחו ארגוני הנשים והמסייעים על ידם שבמאמץ משותף אפשר לנצח את הרוע ולהביא לעשיית צדק עם העבריין. במאמץ עיקש, סבלני, גייסו ארגוני הנשים גם את בית המשפט וגם את דעת הקהל למען ביעור הרע מקרבנו. ארגוני הנשים ניהלו מאבק עיקש בעיסקת הטיעון האנורקטית, שנתמכה בידי ראשי הפרקליטות והיועץ המשפטי, ורוקנה את כתב האישום המקורי מתוכנו כמעט לגמרי.
למרות ההפסד בקרב בבג"ץ, הם ניצחו במערכה, והביאו בסופו של יום להרשעת קצב במעשי אינוס ומעשים מגונים בכפייה, והוכיחו פעם נוספת שהמאבק בביעור מגפת עבירות המין הוא ריצת מרתון, לא ריצה למרחקים קצרים.

הפרקליטות והיועץ

במשך תקופה ארוכה ביטאו היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות חוסר אונים בדרך התנהלותם בפרשה זו. לצד מחלוקות פנימיות, לגיטימיות כשלעצמן, המבטאות חשיבה עצמאית וראויות להערכה, דיברה הפרקליטות בכמה קולות בו בזמן. זיג וזג, נד נד, עלה ורד.

טיוטת כתב האישום ידעה עליות ומורדות, והגמגום המתמשך איפשר לקצב ולתומכיו לייצר מניפולציות תקשורתיות ולהוציא את העבריין כמעט זכאי לחלוטין בעיסקת טיעון מבישה. בעקשנות בלתי מובנת, הגנו אנשי הפרקליטות בחירוף נפש על עמדתם בבג"ץ, מהלך שגרר אחריו שובל של תמיהות וביקורת, שהופנו כלפיהם גם מנשיאת בית המשפט העליון ומהשופט אדמונד לוי, שופטי המיעוט שתמכו בביטול עיסקת הטיעון.

אכן, מי שלא עושה - לא טועה. אין לנו פרקליטות אחרת, וטוב שכך. למרות ההתבטאויות הפומביות והמיותרות מצד היועץ המשפטי בראשית הפרשה, והפליק?פלאק בנוגע לעיסקת הטיעון וביטולה, הוכיחה הפרקליטות שלאחר שנפל הפור, אנשיה יודעים לעשות את העבודה. במאמץ עליון צירפו פרט לפרט, הגישו כתב אישום בנוי לתלפיות, והצליחו להתגבר גם על סוללת הסניגורים והיחצנים המצוינת ששירתה בנאמנות ובמסירות את קצב.

הסניגורים

כל עורך דין יודע שלעיתים קרובות האויב האמיתי והקשה ביותר שלו הוא הלקוח, לא הצד שכנגד. למרות המאמץ העילאי שהשקיעו בהכנת התיק, ולמרות הטיעונים המשפטיים המבריקים שהעלו הן בערכאה הראשונה והן בבית המשפט העליון, לא יכלו הסניגורים להתגבר על לקוחם שלהם.
ביטול עיסקת הטיעון המצוינת שהשיגו עבור לקוחם, והשתלחויותיו הפומביות של קצב בקורבנותיו, בתקשורת ובבית המשפט, לא הותירו לסניגוריו הרבה סיכוי. חוסר כנותו, שקריו, זיכרונו הסלקטיבי, לצד הטפות המוסר הצדקניות שעלו מנאומיו בתקשורת ומעדותו בבית המשפט, יצרו דמות של אדם מניפולטיבי, ערמומי, שהאמת אינה נר לרגליו. ההתפרצויות החוזרות ונשנות שלו בבית המשפט, גם אתמול, העידו לא רק על כאב גדול אלא גם על נורמות התנהגות פסולות.

אביגדור פלדמן, פרקליטו של נשיא המדינה לשעבר משה קצב בערעור בבית המשפט העליון, נובמבר 2011. עומר מירון
"ביטול עיסקת הטיעון המצוינת שהשיגו עבור לקוחם, והשתלחויותיו הפומביות של קצב בקורבנותיו, בתקשורת ובבית המשפט, לא הותירו לסניגוריו הרבה סיכוי". אביגדור פלדמן, מפרקליטיו של קצב, אתמול/עומר מירון

התקשורת

לאחר שנים ארוכות של שתיקה, שבהן רבים מאנשיה ידעו, עצמו עין ושתקו, החלה התקשורת למלא את תפקידה ככלב השמירה של החברה. יש שיאמרו - בעוצמה רבה מדי. אי אפשר להעריך במדויק את השפעת התקשורת על הכרעת הדין, אך אין ספק, והדברים קיבלו גם ביטוי בפסקי הדין, שלתקשורת היה משקל מסוים בהנעת התהליך, לטוב ולרע. פרשת קצב לימדה אותנו פרק מאלף נוסף בהלכות תקשורת.
מה זה צהוב מבחוץ, שחור מבפנים, ומדיף ניחוח עז של צחנה וסירחון?

לא, לא מדובר בלימון רקוב - אלא בפרוטוקולים במשפט קצב שנפרשו על פני עמודים שלמים מעל דפי העיתונות. למקרא העדויות, כמויות הסחי והמיאוס, איים מפלס הקבס לעלות על גדותיו עד כדי הקאה. ההתערטלות המשפטית ברבים הגיעה לעיתים לסף של פורנוגרפיה תקשורתית. אלא שזו, כידוע, היא עניין של גיאוגרפיה, ובמקרה הזה היא הוכיחה כמה נמוך אפשר לרדת. נמוך מים המלח.

גם אם רק עשירית ממה שנאמר ופורסם נכון, כפי שהוכיחו פסקי הדין, עלתה מהם תמונה קשה עד כאב. "האזרח מספר 1" נהג בכפופות לו כאחרון הנבלים בשוק, בנצלו את מרותו ושררתו לשם סיפוק יצריו האפלים, תוך שהוא מתעמר ומתעלל בקורבנותיו בשיטת "השתמש וזרוק".

פרשת קצב חשפה פעם נוספת את הממשק העדין והמתח הקיים בין עקרון היסוד של פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת, שתומכים בחשיפת מירב העדויות, לבין הרצון לשמור על חיסיון פרטי המתלוננות והימנעות מפרסום כל דבר שעלול לחשוף את זהותן ולפגוע בהן ובמתלוננות פוטנציאליות בעתיד.
הפירסום הרב שנלווה למשפט תמך גם באמון הציבור במערכת המשפט. באמצעותו, יכול היה הציבור להשתכנע שבית המשפט, שדן את קצב ברותחין, לא בדה דברים מליבו, אלא הסתמך על עדויות מוצקות שנגולו לפניו.

אחרית דבר

תמונת נשיא המדינה, האזרח מספר 1, נכנס בשערי בית הכלא כאחרון האנסים תיצרב בתודעה הלאומית. מתוך בושה, מתוך כאב. וכדי ביזיון וקצב. קצב אינו הראשון. לצערנו, אולי גם לא האחרון. כבר בתורה מופיע הציווי "אשר נשיא יחטא", שעליו אמרו חז"ל: "אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קורבן על חטאתו".
התבוננות ברשימה ההולכת ומתארכת של אנשי ציבור שנחקרו בעשור האחרון מבהילה. נשיאים, ראשי ממשלה, שרים, ח"כים, ראשי רשויות מקומיות, רבנים ראשיים. איש לא נעדר.

אך לצד הבושה, יש מקום גם לגאווה גדולה. גאווה על חוסנה של החברה הישראלית, שאינה נושאת פנים לאיש, שלא ניכר בה שוע לפני דל, ומקיימת הלכה למעשה גם את עקרון היסוד של תורת ישראל, "לא תכירו פנים במשפט", וגם את עקרון היסוד הדמוקרטי של שלטון החוק ושוויון הכל בפניו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully