היום נציין לפי התאריך העברי 16 שנים להתנקשות בראש הממשלה יצחק רבין. אני עדיין זוכר בבירור - כאילו היה זה אתמול - את הזעזוע ואת הייסורים שחווינו, כולנו, כאשר שמענו לראשונה את הידיעה המרה.
זכיתי לפתח מערכת יחסים חמה ומבינה עם רבין. במהלך ביקורי התכופים בירושלים, טרם עלייתי ארצה, נהגנו להיפגש. היתה לי חיבה גדולה כלפיו. הוא היה אדם ישיר, וכנותו וחוסר סבלנותו לדיבורי סרק היו מרעננים בעיני.
שיחותינו בשלבים המאוחרים יותר של הקשר נסבו בעיקר על היתרונות והחסרונות של הסכמי אוסלו. כמו רבים אחרים, חשתי כי רבין למעשה נגרר אחרי שמעון פרס, יוסי ביילין וחבורתם לאימוצה של מדיניות אשר עמדה בניגוד לאינסטינקטים שלו ולהשקפתו המבוססת. אבל הוא עמד בכל זאת בראש המהלך. ככל שתהליך אוסלו התקדם ורבין ניצב מול ביקורת קשה יותר ויותר, כך הפך להיות חסר סבלנות כלפי הביקורת. אני עדיין זוכר את המתח בינינו לאחר שפורסם בתקשורת כי הוא התייחס למתנחלים - שאותם תיאר פעמים רבות בעבר כ"מלח הארץ" - בכינוי "פרופלורים".
הסכם אוסלו כ"הימור"
רבין עמד, כידוע, בראש הממשלה שחתמה על הסכמי אוסלו, אך בכל השיחות הפרטיות שלי עימו הוא מעולם לא היה אופורי בנוגע לתהליך. נהפוך הוא. רבין תיאר את ההסכם כ"הימור" אשר חייבים להעמידו במבחן. "אם זה ייכשל", אמר, "ניקח את כל מה שנתנו בחזרה". במבט לאחור, מסופקני אם הוא באמת האמין שהדבר אפשרי.
כדי להשיג את הרוב הדרוש בכנסת לאישורם של הסכמי אוסלו, רבין לא נמנע מסחר-מכר פוליטי, אבל דבר אחד ברור: הוא תמיד האמין כי מעשיו נועדו לטובת האינטרס הלאומי. אין שום ספק כי היה פטריוט ישראלי אמיתי.
עם זאת, על אף כוונותיו הטובות ביותר, ההימור נכשל. כתוצאה מאוסלו, דם ישראלי נשפך בעבר וממשיך להישפך עד היום. באופן אירוני, העיסקה עם הפלשתינים הושקה מייד לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, בתקופה שבה ערפאת ואש"ף ננטשו על ידי הערבים ועמדו על סף קריסה טוטאלית.
כיום, כשאנו מציינים את זכרו של רבין, עלינו להתקומם נגד הקיצונים משני הצדדים. נגד אלו בימין הקיצוני שמתארים אותו כבוגד, ונגד השמאל הקיצוני שמעלה את זכרו כאילו חלק עימם אותה השקפה פוליטית.
האמת היא שרבין סירב בתוקף להציע אפילו את הוויתורים שהוצעו לאחרונה על ידי ראש הממשלה "הימני" הנוכחי שלנו.
בנאומו האחרון בכנסת ב-5 באוקטובר, 1995, ימים ספורים לפני ההתנקשות בחייו, רבין עמד על כך ש"לא נחזור לקווי יוני 1967". נוסף על כך, בהתייחס לנושא ההתנחלויות, אמר כי "התחייבנו בפני הכנסת שלא לעקור אף יישוב במסגרת הסדר הביניים, וגם שלא להקפיא בנייה וגידול טבעי". כמו כן, הוא התחייב שוב ושוב כי לעולם לא יסכים לחלוקתה של ירושלים.
לכן, כאשר אנו מציינים את זיכרון ראש ממשלתנו שנרצח, עלינו להימנע מהעיסוק הבלעדי באוסלו ולזכור את רבין כמו שהוא היה באמת: אחד מאחרוני המנהיגים הגדולים והציוניים של מפלגת העבודה, אשר שירת את מדינתו בכבוד - הן כמפקד צבאי והן כמנהיג מסור.
לו היה נותר בחיים, אנו יכולים רק לשער כיצד היה מגיב לטרור ולחוסר המוכנות לפשרה של אש"ף. אני אישית מאמין כי רבין היה מזהה עד מהרה את צביעותם של הפלשתינים, ומסיק כי אין לאפשר להם מדינה ריבונית ועצמאית שתשמש להשמדתנו. רבין, כפי שאני מעריך, היה מאמץ עמדה נוקשה יותר מאשר יורשיו בתפקיד.
את יום הזיכרון להירצחו יש לציין כיום לקידום האחדות וההרמוניה בעם, ולא לעשות בו שימוש בלתי הולם לעידוד איבה ומחלוקת. כך היו מבקשים רוב הישראלים לכבד את זכרו של יצחק רבין.